נדל סיניהנדל הסיני אדום-הראש (Scolopendra subspinipes mutilans) הוא נדל גדול יחסית ולא ממש נעים למראה, אלא שהארס שלו יכול לעזור בצורה משמעותית בשיכוך כאב אצל בני אדם.
הרעיון התגלה עוד בשנת 2013 על-ידי ביוכימאי בשם גלן קינג (Glenn King) מאוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה ובשנתיים האחרונות המחקר בתחום צובר תאוצה לקראת סינתוז סדרה חדשה של משככי כאבים. היתרון המרכזי בשימוש בארס זה הוא יכולתו לחסום תעלה מסוימת בשם NaV1.7 בעזרת היצמדות של מולקולת ארס המכונה m-SLPTX-Ssm6a אל דפנות התעלה. חסימה ספציפית זו מסוגלת לשכך כאב ביעילות רבה יותר ממורפיום בלי לגרום לתופעות לוואי.
קינג סינתז תרופה מאותו ארס, אלא שיעילותה היתה פחותה, כנראה בשל מעורבות מרכיב נוסף לא מזוהה. בימים אלו מבוצעים במעבדתו של קינג מחקרי המשך למציאת אותו רכיב מיותר ולבידודו על מנת לייצר תרופות משככות כאב רבות עוצמה וללא תופעות לוואי.

 

מבוסס על כתבתו של מארק פפלו, סיינטיפיק אמריקן ישראל, גיליון אפריל-מאי 2015, ע"מ 48.

 

קישור לידיעה- אתר sci-news

קצת על נדל סיני אדום-הראש

כיצד נדל סיני אדום-הראש עוקץ?- אתר Youtube

דג ה-placoderm
דג ה-placoderm

רוב בעלי החיים היבשתיים מבצעים את הרבייה בעזרת הפריה פנימית, תהליך שבו הביציות פוגשות את תאי הזרע בתוך גוף הנקבה ולא מחוץ לגופה, כפי שמתקיים בהפריה חיצונית. לרוב הזדווגות מקדימה הפריה פנימית.
כיום רוב הדגים מתרבים בעזרת הפריה חיצונית (הזכר מפריש את תאי הזרע על תאי הביצה שמפרישה הנקבה החוצה), אך מחקר חדש אשר פורסם באתר Nature מגלה שדגים קדומים בשם פלקודרמים (Placoderms), דגים דומי הכרישים של היום שחיו לפני מאות מיליוני שנה, התרבו בעזרת חדירה והפריה פנימית. בחלק מהפלקודרמים ניתן לראות מבנה הקרוי קלספר (Clasper) אשר משמש את הזכר להעברת הזרע אל תוך הנקבה.
הפלקודרמים, אשר נכחדו לפני כ-70 מיליון שנה לקראת סוף תור הדבון, הם האבות של דגי הגרם, אשר התרבו בהפריה חיצונית, אך לאחר מילוני שנה נוספים הופיעה שוב היכולת להפריה פנימית עד לשוכני היבשה של ימינו.

 

מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, גלילאו מ"ס 196, ע"מ 10-11.

 

קישור לכתבה- בלוג תיבת נעם

המאמר המקורי באתר Nature

על היתרונות והחסרונות של הפריה פנימית וחיצונית (קובץ וורד)

ספינוזאורוס- התמונה מתוך אתר dinosaurios.orgהדינוזאורים היו זוחלים מטילי ביצים, אשר התקיימו על פני כדור הארץ בעידן שנקרא עידן המזוזואיקון, ונכחדו‏, על פי הערכת המדענים, לפני כ-65 מיליון שנים. הסברה היא שהדינוזאורים הותאמו לחיים על פני היבשה, אך מחקר חדש מגלה שדינוזאור בשם ספינוזאורוס (Spinosaurus), כנראה הטורף הגדול ביותר אי פעם שחי בעולמנו לפני כ-100 מיליון שנה, היה מותאם גם לחיים במים.
החוקרים ניתחו שרידי עצמות של ספינוזאורוס שנמצאו במצריים וגילו מספר התאמות אשר מרמזות על כך שהוא חי במים או לפחות בילה שם זמן רב. הם גילו, בין השאר, שלספינוזאורוס היו נחיריים שמוקמו גבוה בגולגולת, כפות רגליים שטוחות, זנב שרירי ששימש כמנוע לשם תנועה ואף חורים קטנים בקצה החוטם אשר נועדו לזיהוי של תנועות במים (בדומה לתנין של היום). כמו כן נמצאו אצלו עצמות כבדות אשר מונעות ציפה על פני המים.
ניתוח חדש זה מלמד על דרכה של האבולוציה ליצור באופן אקראי, למשך דורות, תהליך של שינוי גנטי באוכלוסייה ‏‏אשר מאפשר את התאמת אורגנזימים לסביבות אקולוגיות, במקרה הזה, סביבות משופעות במים.

 

מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, גלילאו מ"ס 194, ע"מ 6-7

 

קישור לידיעה-בלוג תיבת נעם

קישור למאמר המקורי- אתר sciencemag

קצת על הספינוזאורוס

Bottlenose Dolphin
Bottlenose Dolphin

"חוש מגנטי" (Magnetoception) הינו יכולתם של בעלי החיים להשתמש בשדה מגנטי, כמו השדה המגנטי של כדור הארץ, על מנת להתמצא בסביבה ולנווט. מחקרים בעבר הראו שחוש זה משחק תפקיד חשוב אצל בעלי חיים יבשתיים לשם ניווט. כמו כן תצפיות הראו שחוש זה קיים גם אצל יונקים ימיים המשתמשים בו לניווט במהלך נדידה ימית, כמו למשל מינים ממשפחת הלווייתנאים והדולפינים.
מחקר חדש אשר נעשה על-ידי דורותי קרמר (Dorothee Kremers) וקולגות שלה מאוניברסיטת דה רנה (Université de Rennes) אשר בצרפת בדק זאת בפעם הראשונה בניסוי התנהגותי. בניסוי הוכנסו שישה דולפינים מסוג bottlenose dolphins (דולפינן, השם המדעי הוא Tursiops) לתוך ארבע בריכות בגודל של כ- 2,000 מטרים מרובעים. חלק מדפנות הבריכה היו עשויות מגלילים מגנטיים אשר יצרו סביבם שדה מגנטי ובחלק אחר, כקבוצת ביקורת, הוצבו גלילים לא מגנטיים. חוץ ממאפיין זה היו הגלילים דומים לחלוטין במראם אחד לשני, כאשר גם האדם ששם את הגלילים וגם האדם שצפה בקלטות הוידאו של הדוליפינים לא ידעו אלו גלילים הם גלילי שדה מגנטי ואלו לא.
במהלך הניסוי, שחו ששת הדולפינים באופן חופשי ותנועתם נוטרה בו-זמנית. תוצאות הניסוי הראו שהדולפינים התקרבו הרבה יותר מהר אל הגלילים אשר פלטו שדה מגנטי מאשר אל הגלילים שלא פלטו שדה מגנטי. ניסוי זה מספק ראיות חדשות לגבי הימצאות חוש מגנטי אצל יונקים ימיים.

 

קישור לידיעה-אתר הידען

קישור למחקר

קצת על "חוש מגנטי" ( Magnetoception)

LOXODONTA AFRICANA"יום הפיל הבינלאומי" הוא יום שבו מנסים להעלות את המודעות אל אוכלוסיית הפילים הנכחדת בעולמנו. מאידך, מודעות זו לא עוזרת וכל שנה מאבדת אוכלוסיית הפילים באפריקה כ-7%, כאשר כמות הילודה היא בין 3% ל-5%. הסיבה לירידה זו באוכלוסיה היא צייד נרחב של פילים לשם הפקת שנהב מהחטים שלהם , אשר נעשה לרוב על-ידי "הצייד הלבן".
כיום, ישנם שלושה מינים של פילים: סוג "הפיל האפריקאי" הכולל את פיל הסוואנה האפריקני ופיל היער האפריקני, ופיל אסייתי שהוא מין יחיד בסוג "פיל". לנקבת הפיל האסייתי אין חטים ולכן צדים אותה פחות, אך מזלם של הפילים האפריקאניים גרוע הרבה יותר.
מעבר לכך שהציד פוגע באוכלוסיית הפילים, הוא משאיר פילים יתומים מהורים, אשר התבגרותם ללא משפחה גורמת להם להיות תוקפניים כלפי חיות ובני אדם. מעבר לתקנות שקיימות, חשוב לפתח אמצעי אכיפה טובים יותר על מנת לשמר מין מיוחד זה.
Paratarsotomus macropalpis
Paratarsotomus macropalpis

מהירות היא מימד יחסי כאשר היא נמדדת בהתאם לגודל האובייקט הנע. האדם המהיר ביותר כיום בעולם הינו יוסיין בולט, אשר מסוגל לרוץ 37 קמ"ש או 6 אורכי גוף לשנייה. הצ'יטה מסוגלת לרוץ 100 קמ"ש או 16 אורכי גוף בשנייה. מאידך מחקר חדש מגלה שקרדית בשם Paratarsotomus macropalpis מסוגלת לגמוע בשנייה אחת 322 אורכי גוף (להשוואה, אילו יוסיין בולט היה עושה זאת, היה נע במהירות של כ-2,000 קמ"ש ) ולכן היא מוכתרת כחיה המהירה ביותר בעולם.
המחקר, אשר נערך על-ידי הביולוג סמואל רובין (Samuel Rubin) ממכללת פיצזר (Pitzer College) במדינת קליפורניה, מנפץ את השיא הקודם ששייך לחיפושית הנמר האוסטרלית (Australian tiger beetle) אשר מסוגלת לגמוע 171 אורכי גוף לשנייה.
אורכה של קרדית זו הוא 0.7 מילימטר, יחסית גדולה לשאר המינים שבמשפחתה, ורגליה ארוכות מאוד. היא נפוצה בארצות הברית, בעיקר במדינת קליפורניה ומסוגלת לרוץ במהירות כזו למרות הטמפרטורות הגבוהות. למרות מהירותה הגבוהה היא מסוגלת לשנות את כיוון הריצה שלה בזריזות.

 

קישור לידיעה באנגלית- אתר sci-news

קישור לידיעה- אתר סיינטיפיק אמריקן ישראל

קצת על קרדית Paratarsotomus macropalpis

התמונה לקוחה מויקיפדיה- יצירה של Bruno de Giusti בהתאם  לתנאי רישיון CC-BY3.0
לרוות דגים- מתוך ויקיפדיה ( Bruno de Giusti) בהתאם לתנאי רישיון CC-BY3.0

רוב הדגים הינם מטילי ביצים, מאידך כ-99% מהלרוות (בעברית "פגית"; שלב התפתחותי ירוד במחזור החיים של חלק מבעלי החיים) מתות בטבע בתוך הימים הראשונים מרגע בקיעתן וכ-80% מתות בתוך מכלים חקלאיים (תקופה זו נקראת "התקופה הקריטית"). עד היום לא היתה ידועה הסיבה לכך, עד שמחקר חדש, אשר נערך על-ידי תלמיד המחקר ויקטור קינה וד"ר רועי הולצמן מהמחלקה לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים של אוניברסיטת תל-אביב, העלה תשובה מבוססת לכך. החוקרים טענו, בעקבות הניסויים שעשו, שהסיבה לתמותה היא מוות מרעב בשל הקושי של הלרוות לשאוב את המים עם המזון המפוזר בתוכם. גוף הלרווה הוא גוף קטן מאוד אשר נמצא בתוך נוזל המים. כאשר גוף נמצא בתוך נוזל, נוצרים קשרים חשמליים חלשים בין הנוזל לגוף ובשל גודלה הקטן של הלרווה, השפעתם של קשרים אלו עליה גדולים מאוד. לכן קשה מאוד ללרווה לייצר זרם מספיק חזק אשר מצליח לשאוב חומרי מזון אל תוכה וכך היא גוועת ברעב. לרוות אשר מצליחות לעמוד בתקופה זו, וכאמור הן מעטות מאוד, גדלות קצת יותר ואז סיכויי ההישרדות שלהם גדלים באופן ניכר. מחקרי המשך ויצירת דרך להתמודד עם בעיה זו, אולי בעזרת שינוי צמיגות המים או פיתוח מזון שקל יותר לשאוב אותו, יכולים למנוע את ההפסדים העצומים אשר חווים החקלאים המתעסקים בדגה.

מבוסס על ידיעתה של אורנה כהן, גיליון גלילאו מ"ס 191, ע"מ 44-45.

 

קישור לידיעה-אתר אוניברסיטת תל-אביב

קצת על הלרווה (פגית)

צרעה על תיקן
התמונה לקוחה מתוך אתר http://www.anura.it/

הצרעה Ampulex Compressa (הידועה בכינויה "צרעת התכשיט"- Jewel Wasp) מזריקה ארס לתוך מוח תיקן ואז גורמת לו לאבד את "רצונו החופשי". הצרעה מובילה את התיקן אל הקן שלה ומטילה ביצה ליד רגלו. הזחל שבוקע מהביצה ניזון מהתיקן כטפיל חיצוני ובהמשך חודר לתוכו, אוכל את איבריו הפנימיים עד שהוא מתגלגל לצרעה בוגרת- כל זאת ללא התנגדות התיקן.
צוות חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בראשות פרדריק ליברסאט וד"ר רם גל גילו מבני חישה זעירים הפזורים על עוקץ הצרעה. בעזרת איברי חישה אלו, מצליחה הצרעה לאתר את מוח התיקן ולהחדיר לו את הארס. בניסויים שערכו הם הדגימו שהארס לא הוזרק אלא אם העוקץ ואיברי החישה שעליו נתקלו במרקם, הדומה למרקם רקמת מוח התיקן.
מנגנון זה מהווה דוגמה להתאמה אבולוציונית מרתקת שבה התפתחו איברי חישה על מנת להבדיל בין הרקמות ולהזריק את הארס למקום הנכון.

מבוסס על ידיעתו של אמיר רוזנבליט, עיתון גלילאו מ"ס 188, ע"מ 16

 

קישור לידיעה-אתר אוניברסיטת בן-גוריון

קצת על צרעת התכשיט

סרט המדגים את הזרקת הארס לתיקן- אתר יוטיוב

כלבהשמועות אומרות שהכלב הינו ידידו הטוב של האדם ואכן הכלב, אשר מוצאו מהזאב, עבר תהליך של ביות אשר הפך אותו נוח לסביבת בני האדם.
מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת וינה, אשר באוסטריה, בראשותם של פרדריקה ראנן (Range) וסופי ויראניי (Viranyi) מגלה שתהליך הביות גם פגע ביכולות מסוימות של הכלב, כמו למשל היכולת שלו ללמוד מכלבים אחרים.
במחקר בדקו החוקרים את יכולת החיקוי של קבוצת גורי כלבים ושל קבוצת גורי זאבים והתברר שכל גורי הזאבים הצליחו לפתוח קופסה על סמך הדגמה של זאב אחר, בעוד רוב גורי הכלבים נתקלו בבעיות ופנו לבעליהם במבט מבקש עזרה.
מחקר זה מדגים תוצאה בלתי צפויה של אבולוציה מלאכותית, שמדגימה איבוד מסוים של יכולת הכלב לתקשר עם כלבים אחרים ולחקות אותם כפי שנהגו לעשות אבותיו הלא מבויתים.

 

*מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, עיתון גלילאו מ"ס187, ע"מ 10-11

 

קישור לתקציר הידיעה- Plos One

קצת על כלב הבית וביותו

על האב הקדמון של הכלב המבוית- בלוג "תיבת נעם"

תיקןהזבל שמייצרים אורגניזמים גדולים חייב להיות מפורק על מנת שלא יחנוק את הקרקע. כיום, את הזבל שמייצרים צאן, בקר, פילים וחיות צמחוניות אחרות, מפרקים בעיקר זבובים וחיפושיות זבל.
בתקופת הדינוזאורים, עד לפני כ-65 מיליון שנים, לא היו חיפושיות זבל ומחקר חדש, פרי האקדמיה הסלובנית למדעים, טוען שמפרקי הזבל אז היו תיקנים. החוקרים במחקר זה בדקו משפחה עתיקה של תיקנים (Blattulidae), אשר נקלעו בתוך ענבר (שרף מאובן) ואת מאובני הצואה שלהם (אשר נקראים Coprolites) וגילו פיסות עץ בעלי דפנות מעוגלות- מה שמעיד על כך שהם עברו עיכול מוקדם (משמע שהו לפני כן במערכת העיכול של צמחונים בעלי חוליות).
ממצא זה ממקם את משפחת התיקנים העתיקים כמפרקי הזבל של התקופה הפרהיסטורית, דבר שהתיקנים של היום כבר כמעט לא עושים.

 

קישור לידיעה-אתר הידען (ד"ר אסף רוזנטל)

קצת על חיפושית הזבל ותפקידה בפירוק הזבל