שינה היא מצב פיזיולוגי ומחזורי אשר נחיצותו לתפקוד האדם ובעלי החיים הכרחי. משך השינה תלוי לרוב בפעילות האדם במהלך היום ואצל רוב האנשים היא תופסת שליש מחייהם. למרות חשיבותה של השינה, המחקר יודע עליה מעט מאוד.
מחקר חדש, אשר נעשה באוניברסיטת חיפה על-ידי הדוקטורנטית נטע רם-וולסוב מבית הספר לטיפול באומנויות בהנחיית פרופ' תמר שוחט מהחוג לסיעוד (תוך שיתוף עמית גרין מהמכון לרפואת שינה במרכז הרפואי אסותא ופרופ' אורנה צישינסקי ממכללת עמק יזרעאל), השווה בין דפוסי השינה של סטודנטים לאמנות וסטודנטים למדעי החברה בהקשר של יצירתיות ויזואלית ומילולית.
יצירתיות מוגדרת בארבעה מאפיינים: שטף (היכולת לספק מגוון רב של רעיונות), גמישות (היכולת לעבור בקלות בין דפוסי מחשבה שונים כדי לספק את מגוון הרעיונות), מקוריות (ייחודיות הרעיון ביחס לרעיונות של הסביבה) ושכלול (היכולת לפתח כל רעיון בנפרד). במחקר הנוכחי ביקשו החוקרות לבחון כיצד יצירתיות חזותית ויצירתיות מילולית ישפיעו על משך זמן השינה ואיכותה. במהלך הנסוי נבדקו 30 סטודנטים לתואר ראשון משבעה מוסדות אקדמיים, מחציתם למדו אומנות (חד חוגי) ומחציתם מדעי החברה (חד חוגי). שנתם הוערכה במעבדת שינה, כמו כן הם מילאו שאלונים המעריכים יצירתיות ואיכות שינה. תוצאות המחקר העלו, בין השאר, שככל שרמת היצירתיות החזותית היתה גבוהה יותר, כך איכות השינה היתה ירודה יותר, מה שהתבטא בתפקוד יומי לקוי יותר. ככל שרמת היצירתיות המילולית היתה גבוהה יותר, כך הסטודנטים ישנו יותר שעות והתעוררו מאוחר יותר.
מחקר זה מחזק את הסברה שמנגנונים פסיכוביולוגיים שונים מעורבים ביצירתיות חזותית לעומת מילולית. מחקרי המשך יכולים לעסוק בשאלה האם היצירתיות משפיעה על השינה או שהשינה משפיעה על היצירתיות ואולי אין קשר ביניהן…

 

קישור לידיעה- אתר אוניברסיטת חיפה

קצת על שינה והשפעתה על האדם

Cutline:Ê Magi Klages (magi001), 8, has autism. After two years in Girl Scouts, she joined a new, smaller troop for girls with special needs but was banned by the leaders after one meeting. Ê MagiÕs parents (family.jpg), Kevin and Michele Klages (shown with son Nick, 10, and Magi, 8) Êare upset that a Girl Scout troop for girls with special needs told them that Magi couldnÕt attend, despite the Girl ScoutsÕ stated philosophy of adapting activities to girls who have disabilities and special needs. Credit: Klages Family Photos
זכויות הצילום שמורות ל-Klages Family Photos

חלק מהמאפיינים של אוטיזם (Autistic Disorder) או תסמונת קנר (על שמו של הרופא והפסיכיאטר היהודי ליאו קנר, אשר ביסס את המחקר המדעי בתחום האוטיזם- ע.ב.ח.) הוא קושי לעבד מידע חברתי. החוקרים ביססו תסמין זה על סמך חוסר יכולת של נבדקים המוגדרים על הספקטרום האוטיסטי לזהות רגשות של אדם אחר כאשר הם מסתכלים על פניו.
מספר מחקרים אחרונים שנעשו בעולם (ביניהם מחקרים של מכון נתן קליין למחקר פסיכיאטרי במדינת ניו יורק, של אוניברסיטת אוסקה ביפן ושל האוניברסיטה המטרופוליטנית של טוקיו) גילו שכאשר אנשים עם אוטיזם מאזינים לקולות אנושיים, אמצעי שמיעתי ולא ויזואלי, הם מסוגלים לזהות רגשות, רמזים חברתיים ותכונות אנושיות אחרות, לא פחות, ולעתים אף טוב יותר, מאנשים בעלי פרופיל עצבי רגיל.
מחקרים אלו כללו אמנם אוכלוסיות קטנות והתמקדו אך ורק במבוגרים עם אוטיזם בתפקוד גבוה, אך הם בהחלט מרמזים שלפחות בשביל כמה תתי־קבוצות של אנשים עם אוטיזם, במצבים מסוימים, אפשר להגביל את הלקויות בזיהוי רגשות בעיקר לראייה. דבר זה פותח פתח לאפשרויות טיפול שלא היו קיימות עד היום באוטיסטים, מאחר שכנראה לא מדובר באי יכולת גורפת להבין רגשות, אלא רק כאשר מדובר במידע ויזואלי.

 

קישור לכתבה ולפירוט המחקרים- אתר סיינטיפיק אמריקן ישראל

קישור לאחד המחקרים (תגובות מהירות לקולות אנושיים באוטיסטים)

קצת על ליאו קנר (חוקר האוטיזם על שמו קרויה התסמונת)

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94שיתוף פעולה הוא פעולה בסיסית חשובה בין אנשים. לצורך כך יש צורך לעבוד בצוות, לדעת לא להשתלט על הסיטואציה אלא לקחת בה חלק, לדעת לוותר, לדחות סיפוקים ולחכות לתורך.
במחקר בריטי-גרמני, אשר התפרסם כמאמר בכתב העת Psychological Science, נשאלה השאלה באיזה גיל מתחילה היכולת להמתין לתור שלך. החוקרים (Melis, Grocke, Kalbitz & Tomasello) ביצעו שני ניסויים- האחד בקרב ילדים והשני בקרב שימפנזים. בניסוי הראשון לקחו קבוצת ילדים בני חמש וקבוצת ילדים בני שלוש וחצי לבצע משימה של משיכת חבל משותפת לשם תגמול. התברר שהילדים בני החמש שיתפו יותר פעולה ביניהם מהילדים בני השלוש וחצי, ושיתוף הפעולה הלך והתגבר ככל שנמשכה המשימה. בקרב הילדים בני השלוש וחצי היתה שונות גדולה. חלקם פיתחו אסטרטגיה של שיתוף פעולה שהלכה והשתפרה ככל שהמשימה נמשכה, וחלקם לא פיתחו כלל אסטרטגיה כזו. בניסוי השני לקחו שימפנזים בגילים שונים לשם ביצוע מטלה דומה (אך מעט פשוטה יותר מהמטלה של הילדים) והתברר שכולם שיתפו פעולה ביניהם, אך ככל שהמשימה התקדמה, שיתוף הפעולה דעך.
תוצאות הניסוי הראו שבעוד הילדים בני החמש שיפרו את שיתוף הפעולה ביניהם, השימפנזים נשארו ברמת חשיבה של ילדים בני שלוש וחצי ולא השכילו לפתח אסטרטגיה לשיתוף פעולה. דבר זה מעיד על הצורך במיומנויות קוגנטיביות גבוהות לשם ביצוע משימה של שיתוף פעולה, המתפתחות בין גיל שלוש וחצי לבין גיל חמש. היכולת לאתר במחקרים עתידניים מה משפר את אותן יכולות קוגנטיביות יכול לסייע לילדים בעתיד לפתור מצבי קונפליקטים בצורה שבה שני הצדדים יוצאים מורווחים.

מבוסס על כתבתה של מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ"ס 213, ע"מ 39-38

 

קישור לתקציר המחקר

הסבר על מהו שיתוף פעולה- תרגום מאת רחל מן

חלימה בהקיץ היא דבר די נפוץ. במהלכה האדם מתנתק במידה מסוימת מהמציאות שסביבו ומחליף אותה במחשבות הכוללות לרוב תכנים נעימים. זה יכול להיות נחמד כשזה קורה מידי פעם ואפילו טוב בשביל לחדש אנרגיות ולשפר יצירתיות אבל אצל אנשים מסוימים זה יכול להתפתח להפרעה אשר נקראת חלימה חריגה בהקיץ (Maladaptive Daydreaming).
שיתוף פעולה מחקרי בין פרופ' אלי זומר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, החוקר שזיהה לראשונה את המחלה, לבין פרופ' דניאלה יופ מאוניברסיטת לוזן שבשוויץ, ליאורה זומר מהמרכז הרפואי בני ציון וחוקרים נוספים מאוניברסיטת פורדהם בניו יורק פירסמו לאחרונה סדרת מחקרים על ההפרעה הזו. בסדרת המחקרים, בה נעשה שימוש בשאלון מיוחד אשר הצליח להבדיל בין חלימה תקינה בהקיץ לחלימה חריגה בהקיץ, נמצא שאנשים עם הפרעת חלימה בהקיץ בילו כ-60% מזמן הערות שלהם בחלימה. כמו כן יותר ממחציתם אמרו שהחלימה בהקיץ מפריעה להם בשינה ושהיא הדבר הראשון שהם חושבים עליו כשהם קמים בבוקר. התברר שאותם חולמים מופרזים בהקיץ יוצרים לעצמם עלילות מורכבות ובידיוניות אשר קשורות פחות למציאות מחלומות בהקיץ של אנשים שאינם מוגדרים כבעלי ההפרעה. עלילות אלו גורמות להם לשקוע בדימיון ולהתנתק מהמציאות במידה שגורמת לפגיעה במהלך חייהם.
הסיבות לחלימה מופרזת בהקיץ נמצאות במחקר והסברה היא שטראומות כגון תקיפה מינית ואחרות יכולות לגרום לכך. הפרעה זו מפריעה ללוקים בה להגשים את מטרותיהם ולכן מעבר לסיבות, יש צורך לאתר טיפולים יעילים שיעזרו לשיפור ולמיקוד.

מבוסס על כתבתו של אילן יבלברג, דובר אונ' חיפה, גלילאו מ"ס 213, ע"מ 37-36

 

קישור לידיעה- אתר אוניברסיטת חיפה

קצת על חלימה בהקיץ

Toxoplasma gondiiפחד הינו תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה אך חיונית, אשר קיימת אצל בעלי חיים (כולל כמובן האדם) הנגרמת מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן, כמו למשל מראה של חיה מסוכנת. מאידך, מסתבר שטפיל חד-תאי בשם טוקסופלזמה גונדי (Toxoplasma gondii) או בשמו המקוצר "טוקסו", אשר מסוגל להדביק מגוון בעלי חיים, אך חייב לסיים את מחזור חייו בתוך מעיים של חתול, מצליח להעלים את הפחד של חולדות ועכברים מפני חברי משפחת החתוליים (רק פחד זה נעלם, פחדים אחרים נשארים). יותר מכך, הוא אף גורם לזכרי החולדות להימשך מינית לחתולים, כך שהם ממש רצים אל טורפם הטבעי וניצודים בקלות. הוא עושה זאת על-ידי שינוי קבוע בביטוי הגנים במוחם של החולדות והעכברים הנגועים.
מחקר צרפתי חדש, אשר נעשה על-ידי קלמנס פוארוט ועמיתיה מהמרכז לאקולוגיה תפקודית ולאבולוציה שבמונפלייה ופורסם בכתב העת Current Biology, בחן את תגובתם של שימפנזים נגועים בטוקסו ושל שימפנזים לא נגועים, לריח השתן של טורפם הטבעי, הנמר. מתוצאות המחקר, אשר נעשה על אוכלוסיות יחסית קטנות, נראה שהשימפנזים הנגועים השתהו זמן רב יותר על שתן הנמרים מהשימפזים הלא נגועים. לא נמצאו הבדלים בהתנהגות שתי הקבוצות כאשר חשפו אותם לריח של שתן אדם או לריח של חתוליים אחרים.
ממצא זה, אף כי הוא מעניין, מצריך מחקרים נוספים על מנת אכן לקבוע שקיים קשר ישיר בין הידבקות בטוקסו לבין התנהגות השימפנזים הנגועים כיוון שיכולות להיות סיבות אחרות להבדלים אלו (כמו למשל היות השימפנזים הנגועים פזיזים מחבריהם). כמו כן לא סביר שהשימפנזים יאבדו את הפחד אך ורק מנמר ולא מבעלי חיים אחרים. מחקרים נוספים יכולים לשפוך אור נוסף על הממצאים הללו ולאשר את נכונותם.

 

מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, גלילאו מ"ס 210, ע"מ 15-14

 

קישור למאמר המקורי- כתב העת Current Biology

הטוקסופלסמה והשפעותיה על העכבר ועל האדם- הבלוג של אורי פלביץ

קצת על תחושת פחד ויתרונה האבולציוני

אשה חושבת חיוביתהחיים, מעצם טבעם, מלאי קשיים והתמודדויות. בארבעת העשורים האחרונים התפתחה תעשייה שלמה של ספרים ויועצים אשר מטיפה לחשיבה חיובית- האם זו אכן הדרך הנכונה להתמודד עם דברים? מסקנות מחקר חדש, בו שילבו פעולה חוקרת גרמנית מאוניברסיטת המבורג (Doris Mayer) ושני חוקרים אמריקאיים מאוניברסיטאות וירג'יניה וניו-יורק (Gabriele Oettingen, Sam Portnow) ואשר התפרסם בכתב העת Psychological Science, חשיבה חיובית אולי יעילה לטווח הקצר אבל לטווח הארוך היא יכולה לגרום לדכדוך ואף דיכאון.
במחקר נעשו ארבעה ניסויים. שני הניסויים הראשונים נעשו על מבוגרים וילדים, ובהם הוצגו תרחישים שאפשר להשלים בצורה חיובית או בצורה שלילית. לפני הניסוי, לאחריו ולאחר מספר חודשים התבקשו הנחקרים למלא שאלון שבדק תסמיני דיכאון. הניסוי השלישי נעשה על נבדקים בחיי היומיום שלהם והניסוי הרביעי נועד להתחקות אחר הסיבה של מסקנות שלושת הניסויים האחרים. מתוצאות המחקר התברר שככל שהמחשבות עליהן דיווחו הנבדקים היו חיוביות יותר, כך רמת הדיכאון שלהם הייתה נמוכה יותר בטווח הקצר, אך גבוהה יותר בטווח הרחוק. הניסוי הרביעי מצא שאלו שחשבו מחשבות חיוביות, השקיעו מאמץ מועט יותר בשיפור מושא הפנטזיה, מה שאולי יכול היה להביא בטווח הארוך לחוסר הצלחה ואז להסביר את הדכדוך והדיכאון שאובחן אז.
מחקר זה מראה שאולי הדרך הנכונה אינה תמיד לעודד חשיבה חיובית, אלא יותר חשיבה מציאותית בה מתמקדים בהשקעת מאמץ בזיהוי המכשולים להצלחה, ובמציאת דרכי פעולה שיביאו להצלחה רבה יותר בעתיד.

מבוסס על כתבתה של ד"ר מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ"ס 210, ע"מ 51-50

 

קישור לתקציר המאמר- אתר כתב העת Psychological Science

תפיסה מרחביתתפיסה מרחבית מוגדרת כיכולת לזהות, לתפוס ולעבד מידע הנוגע לצורתם ומיקומם של גירויים במרחב. היא מאגדת בתוכה מספר יכולות קוגניטיביות: יכולת חזותית, יכולת התמצאות מרחבית ויכולת רוטציה מנטלית (mental rotation). מחקרים מצאו הבדלים מסוימים ביכולת של נשים וגברים להתמצא במרחב לטובת הגברים (כפי שמצאו שיכולת חלוקת הקשב אצל נשים טובה יותר ושגברים נוטים יותר ללקות באוטיזם ואילו נשים, יותר באלצהיימר). הם גם מצאו שנשים לרוב מנווטות על פי סימני דרך מקומיים, בעוד שגברים מנווטים יותר לפי כיוונים ומרחקים, ושהורמון המין הזכרי, טסטוסטרון, יכול להיות קשור להבדלים ביכולות המרחביות בין נשים לגברים.
מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת נורבגיה על-ידי קרל פינצקה (Pintzka) ועמיתיו, ואשר פורסם במגזין Behavioural Brain Research, חילק קבוצה של 42 נשים לשתי קבוצות שוות- קבוצה ראשונה קיבלה טסטוסטרון באופן פומי (דרך הפה) וקבוצה שנייה קיבלה טיפות דמה (המחקר נערך בסמיות כפולה, כך שגם הנחקרות וגם החוקרים לא ידעו מי מקבל מה). במהלך המחקר התבקשו הנבדקות לבצע מטלות ניווט וירטואליות בעזרת משקפי תלת מימד וג'ויסטיק, כאשר במקביל נסרקה פעילות מוחן של המשתתפות בעזרת fMRI (ראשי תיבות של דימות תהודה מגנטית תפקודי- ע.ב.ח.). במחקר נמצאו הבדלים ביכולת הרוטציה המנטלית ובזיהוי כיוונים (להזכירכם- תכונה שמזוהה יותר עם היכולות המוחיות הניווטיות של גברים), אך לא נמצאו הבדלים ביכולת הניווט הכללית של שתי הקבוצות. לטענת החוקרים, הסיבה שלא נמצאו הבדלים ביכולת הניווט היא חוסר היכולת של הנשים לתרגם את היכולת המשופרת לזיהוי כיוונים בעקבות קבלת הטסטוסטרון לניווט טוב יותר, בשל חוסר אימון לתרגל שיטת ניווט חדשה מהשיטה בה היו רגילות לנווט עד כה.
מחקר זה אמנם מתמקד ביכולת הניווט, אך קשור ביכולת הבנה טובה יותר של ההבדלים בין המוח הנשי לזכרי. במחלת האלצהיימר, התוקפת פי שניים יותר נשים מגברים, חוש הכיוון הוא אחד הסימפטומים הראשונים להופעתה ולכן סביר להניח כי משהו מגן על הגברים יותר מהנשים. גורם זה יכול להיות קשור להורמוני המין.

 

קישור לידיעה- הבלוג של ד"ר נעם לויתן

קישור למאמר המקורי- sciencedirect

מהי תפיסה מרחבית?

פייסבוקהאינטרנט מעניק לכולנו דרך להתבטא. הטקסטים הרבים שמצטברים לגבי כל אחד ואחד מאיתנו, אם יאספו בצורה הנכונה, יכולים לרמז רבות על האישיות שלנו ועל האופן שבו אנו מסתכלים על החיים. בשנים האחרונות צצו יישומי סטארט אפ רבים, המתבססים על מדעי המחשב, בלשנות ופסיכולוגיה, אשר מנתחים טקסטים כתובים בפייסבוק, בטוויטר וברשתות אחרות, ומנסים לזהות למשל פוטנציאל טרוריסטי אצל הכותב ולהבדיל, פוטנציאל שיווקי אצלו (ואז להתאים לו את הפרסומות הנכונות).
מחקר חדש אשר בוצע על-ידי גרגורי פארק (Park), חוקר מפילדלפיה שבארצות הברית, ואשר פורסם בכתב העת Journal of Personality & Social Psychology כלל 66,732 משתתפים אשר התקינו אפליקציה בפייסבוק שאספה את עידכוני הסטטוסים שלהם. במקביל העבירו לאותם אנשים מבחני אישיות. במהלך מחקר זה יצרו החוקרים אלגוריתמים מורכבים לניתוח השפה של המשתתפים, אשר חישבו את תדירויות השימוש בסימני השפה (כמו שימוש בריגשונים, סימני פיסוק, איות מקוצר ועוד), ויצרו מודל ניבוי אישיות על סמך הפרמטרים הללו.
בשלב הבא הם ניסו את מודל הניבוי על קבוצה של 4,824 משתתפי פייסבוק נוספים והוכיחו שמודל הניבוי שנוצר תואם בצורה מהימנה ותקפה את מבחני האישיות ומידע שמסר אדם קרוב לגבי אישיותם של אותם אנשים.
מחקר זה מצטרף לשורת מחקרים אשר מנתחים את השפה של משתתפי האינטרנט על מנת להפיק מהם מידע חשוב, מידע היכול לבוא לידי שימוש בתחומים רבים (אותו חוקר גם ביצע מחקר דומה על ציוצי טוויטר; ראו בקישור למטה- ע.ב.ח.). הביקורות על המחקר כללו, בין השאר, את העובדה שאותם משתתפים במחקר בשתי הקבוצות אישרו את התקנת האפליקציה אצלם, והשאלה אם הממצאים תקפים גם לאנשים שלא יאשרו זאת מרצונם?

מבוסס על כתבתה של ד"ר מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ"ס 203, ע"מ 47-46

 

קישור לידיעה- אתר Timeout

קישור למאמר המקורי- קובץ PDF

דף הפרסומים של גרגורי פארק (Park)- כולל מחקרים נוספים בתחום הנדון

אפקט עובר האורח"אפקט עובר האורח" (או "אפקט הניצב מהצד", Bystander Effect) הוגדר עוד בשנת 1968 על ידי הפסיכולוגיים החברתיים ג'ון דארלי (Darley) וביב לאטאניי (Latane). אפקט זה מתאר תופעה שבה אנשים נוטים פחות להושיט עזרה לזולת במצבי חירום כאשר נוכחים סביבם אנשים נוספים. הסיבה לכך, לדעת החוקרים, היתה שכאשר נוכחים אנשים נוספים, אז הם מחפשים רמזים אחד אצל השני, חשים פחות אחריות אישית כיוון שהאחריות מתפזרת ביניהם, ואף חשים בושה לפעול.
מחקר שנעשה לאחרונה בחן האם אפקט זה מתרחש גם אצל ילדים. המחקר בוצע בשיתוף פעולה אמריקאי-גרמני על-ידי מריה פלוטנר (Plotner), הרייט הובר (Over) ואחרים, והתפרסם בכתב העת Psychological Science. בניסוי שבו הציגו בפני הילדים, פעם כשהיו לבד ופעם כשהיו בקבוצה עם עוד שני ילדים, מצב מצוקה של הנסיינית, התברר שאותם ילדים שהיו בקבוצה נטו פחות לעזור לנסיינית. ניסוי המשך שבו שני הילדים האחרים לא יכלו להגיש עזרה בגלל שהיו חסומים, הראה שאז נטו הילדים לעזור באופן רגיל, ומכאן שאפקט עובר האורח שלהם נבע מ"פיזור אחריות" יותר מאשר מכל גורם אחר.
מחקר זה מעיד על כך שכבר מגיל צעיר, כאשר ילדים נמצאים עם ילדים אחרים וצופים במצב שבו אדם אחר נזקק לעזרה, הם מחלקים את האחריות ביניהם ולכן פחות פועלים לעזור. חינוך נכון על מנת לבצע הסברה בהקשר של גורם זה יכול ליצור חברה עתידנית עוזרת ותומכת יותר באחרים במצבי מצוקה מאשר קיימת כיום.

מבוסס על כתבתה של ד"ר מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ"ס 200, ע"מ 59-61.

 

קישור למאמר המקורי- כתב העת Psychological Science

קצת על "אפקט עובר האורח" ומקרים שקרו בעולם

Twitter-Tweetמחלות לב הינן גורם תמותה עיקרי בחברתנו. גורמי הסיכון שלהן הם השמנת יתר, עישון ועוד. ישנם מחקרים אשר מעידים שגם לחץ נפשי כרוני הינו גורם מסכן, כאשר אופטימיות ותמיכה חברתית כנראה מפחיתות את הסיכון למחלות לב.
מחקר חדש, אשר נערך בארצות הברית על-ידי ג'ונתן איצ'טידר והאנסון אנדרו שוורץ (Eichstaedt & Andrew Schwartz) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, ביצע מדגם אקראי של 10% מהציוצים שצויצו בטוויטר בארצות הברית בין השנים 2009-2010 ובדק בעזרת אלגוריתמים שונים את כמות המילים המשקפות מעורבות, שליליות, חיוביות ואופטימיות. נתוני המיקום הגיאוגרפי של אותם משתמשים הרשומים בטוויטר הוצלבו עם מידע של המכון לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות הברית ונמצא כי שימוש רב יותר במילים הקשורות לכעס, למערכות יחסים שליליות, לרגשות שליליים ולחוסר מעורבות אכן ניבא יותר תמותה ממחלות לב באותו מיקום דמוגרפי. כמו כן נמצא גם הממצא ההפוך- ככל שהציוצים היו יותר חיוביים, כך פחתה התמותה ממחלות לב באותו איזור.
תוצאות מחקר זה, אשר שייך לתחום מחקר חדש בשם "אפידמיולוגיה דיגיטלית של רשתות חברתיות", צריכות להילקח בעירבון מוגבל מאחר שלא תמיד ציוצים בטוויטר משקפים את האמת על האדם (אלא יותר את הדמות שהוא רוצה להציג). כמו כן רוב המצייצים בטוויטר הינם צעירים.

 

מבוסס על כתבתה של ד"ר מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ"ס 198, ע"מ 44-45.

 

קישור לתקציר המאמר- כתב העת Psychological Science

קצת על חקר רשתות חברת