כאבתחושת כאב היא תחושת סבל ואי-נוחות, אשר יש בה גם מרכיב סובייקטיבי ניכר. יתרונותיה הם הישרדותיים מאחר שהכאב מתריע בפני האדם על סכנה לפגיעה גופנית (תחושת כאב מוקדמת ואז הימנעות מהגורם לכאב), מאלץ את האדם לנוח על מנת שהאיבר הפגוע יחלים ומתריע בפני הקבוצה על סכנות.
מחקר חדש של ד"ר ערן חיות וד"ר אבנר כספי מהאוניברסיטה הפתוחה, בשיתוף ד"ר רוני חן ופרופ' משה הוד מבית חולים בילינסון ושל פרופ' דן אריאלי מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית, חקר את זיכרון חווית כאבי הלידה של יולדות. מחקרים קודמים בתחום זיכרון חוויות (בין השאר של פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל) הראו שחוויה נזכרת על סמך הממוצע בין שיא החוויה לבין סופה, כששאר מרכיבי החוויה נשכחים. החוקרים ניסו לבדוק מסקנה זו לגבי כאבי לידה של יולדות.
במהלך המחקר מילאו היולדות שאלונים לגבי רמת הכאב שלהם בכל שלב של הלידה. התוצאות הראו שאכן המנבא הטוב ביותר לכאב הוא שיאה וסופה של הלידה. ממצא נוסף התומך במסקנה זו התגלה כאשר הישוו החוקרים את רמת הכאב של יולדות שעברו לידה קצרה ללא אפידורל לרמת הכאב של יולדות שעברו לידה ארוכה, בה ניתן אפידורל לאחר כשעתיים-שלוש. למרות שהנבדקות בשתי הקבוצות כאבו באותה מידה בשעות הראשונות, דווקא הקבוצה שחוותה לידה קצרה יותר דירגה את רמת הכאב כגבוהה יותר מהקבוצה שבה הלידה ארכה זמן רב יותר (אך בגלל האפידורל, בסופה של הלידה הכאב הורגש אצלן הרבה פחות- ע.ב.ח). ממצאים אלו מחזקים את ההבנה שזיכרון הכאב מבוסס על שיאה וסופה של חווית הכאב ומהווה נדבך נוסף בהבנת חווית הכאב בפרט וזיכרון חוויות בכלל.

 

קישור לכתבה על המחקר- האוניברסיטה הפתוחה

הרצאה מרתקת של ד"ר ערן חיות על זיכרון הכאב

קצת על תחושת הכאב

dan arieli_frontהספר "האמת על באמת" של פרופ' דן אריאלי, כמו שאר ספריו, סורק מחקרים מעניינים בתחומי מדעי החברה ומסיק מהן מסקנות. הספר הנוכחי מתמקד ברמאות ובנסיבות אשר עוזרות לנו לרמות.

במהלך הספר פרופ' אריאלי מגיע למסקנות שמעוררות חשיבה. הוא טוען שישנם אנשים רבים שמרמים קצת ומעט מאוד אנשים שמרמים הרבה. הוא גם מספר שקיים אצלנו קונפליקט בין הצורך לרמות ואז להשיג יותר, לבין הרצון שלנו לשמור על הרגשה שאנחנו בסדר, שאנחנו מוסריים ולהרגיש טוב עם עצמנו ("לישון טוב בלילה"). את הקונפליקט הזה אנחנו מנסים לפתור, כאשר אנחנו מרמים, על-ידי גמישות מחשבתית לשם עיגול פינות- גמישות אשר מתבטאת, בין השאר, בסיפור סיפורים לעצמנו על מנת להצדיק את מעשה הרמייה.

בהמשך הספר מתאר פרופ' אריאלי כל מיני נסיבות אשר גורמות לאדם לרמות יותר, כמו למשל ריחוק מרמייה ישירה (אדם לא ייקח כסף מהקופה במשרד, אבל יגנוב עטים שיכולים לעלות יותר), יצירתיות (ככל שאדם יצירתי יותר, כך יהיה לו קל יותר לספר לעצמו סיפורים ולהצדיק את המעשה שעשה), ניגוד אינטרסים, התבונות במעשי רמייה של אנשים אחרים, עייפות (אם אדם הוא לאחר יום שלם של החלטות, היכולת שלו להתנגד לפיתוי יורדת ואז נטייתו לרמות גדולה יותר- מה שנקרא בפי פרופ' אריאלי "דלדול האגו"), עצם ההנחה שאדם אחר יכול להרוויח ממעשה הרמייה שלנו ועוד.

בסיום הספר מתחבר פרופ' אריאלי לתנ"ך ומביא משם סיפורים אשר קשורים למה שהציג בספר. הוא גם מציג את הדת כמערכת אשר יש לה יכולת לשמר מוסריות בעזרת חוקים מובנים מראש.

לסיום, ספר מעניין אשר מציג לנו את הצד הלא רציונלי והפחות נעים בחברתנו, אם כי אני חייב לציין ש"לא נפלתי מהרגליים". כמו כן לעיתים חשבתי לעצמי, שמסקנות המחקר שאליהם הגיע צוות החוקרים, יכולים גם לנבוע מגורמים אחרים ולאו דווקא מהגורמים אותם חשבו החוקרים ואשר קשורים לנושא הספר.

 

כותב הסקירה- עופר בן חורין, offer-b@inter.net.il