הכלבים, לפחות ברוב המקרים, הם בעלי חיים חברותיים, צייתנים ונוחים- זאת בניגוד לתנים או לזאבים השייכים גם למשפחת הכלביים. מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת פרינסטון בראשותה של ברידגט פון הולדט (Von Holdt) ושפורסם בכתב העת Science Advances, זיהה שינויים גנטיים הקשורים לכלבים ובני אדם, וטוען שיש בסיס גנטי משותף המסביר את החברותיות הרבה אצל כלבים ואצל לוקי תסמונת נדירה (תסמונת וויליאמס-בורן ) בין בני האדם.
תסמונת ויליאמס בורן (Williams-Beuren Syndrome) הינה תסמונת שבה קיימת מוטציה בכרומוזום 7 אשר נובעת מטרנספוזונים (Transposon), רצפי DNA ניידים אשר מתמקמים באיזור של כרומוזום זה (האיזור נקרא WBSCR-WBSCR Williams-Beuren Syndrome Chromosome Region). הלוקים בתסמונת זו סובלים משלל תסמינים במערכות רבות בגוף, אך בין השאר הם ניחנים בחברותיות יתר, חריצות, שפה עשירה, עניין גבוה במערכות יחסים ובאנשים.
המחקר כלל תצפיות התנהגות וריצופים גנטיים על כלבים, והדגים את השינוי הגנטי בכרומוזום 6 של הכלבים המבויתים (ולא אצל זאבים שאינם מבויתים), הדומה לשינוי בכרומוזום 7 של לוקי תסמונת ויליאמס בורן הנובע מטרנספוזונים. מחקר זה יכול להעיד על איזור גנטי ספציפי אשר אחראי לחברותיות אצל כלבים ואנשים, אך נדרשים מחקרי המשך על מנת לאשר זאת.

 

כתבה על המחקר באוניברסיטת פרינסטון

קישור אל המאמר המדעי

הידיעה באתר הידען

קצת על תסמונת ויליאמס בורן

 

לפני מספר שנים, בשנת 2011, העלו מספר חוקרים מהמחלקה לגסטרואנטרולוגיה באוניברסיטת מונאש (Monash University) שבאוסטרליה, ביניהם חוקר בשם גיבסון (Gibson PR), את הטענה שאצל אנשים מסוימים גלוטן (חלבון הנמצא בחיטה, שעורה ודגנים אחרים, מעניק ללחם את הפריכיות שלו בעת הלעיסה) יכול לגרום לתסמיני עיכול. החוקרים קראו לזה מצב של אי-סבילות לגלוטן (או רגישות לגלוטן שאיננה צליאק; צליאק הינה מחלה אוטואימונית אשר פורצת בעקבות אכילת גלוטן- ע.ב.ח.). הטענה הזו הוכחה אז בממצאי מחקר שעשו לשם כך, כאשר מחקר זה ואחרים הובילו לתעשייה שלמה של מוצרים נטולי גלוטן, המיועדים גם לאלו שהם בעלי אי-סבילות לגלוטן ולא רק לחולי צליאק. כיום, תעשיית הנטול-גלוטן מגלגלת כ-15 מיליארד דולר נכון לשנת 2016, כאשר 18% מהאמריקאים קונים אוכל נטול גלוטן (למרות שרק 1% מהאוכלוסייה חולה הצליאק).

גיבסון החליט להמשיך לחקור את ממצאיו יותר לעומק, כדי לבודד את הסיבה שהגלוטן גורם לתגובה שכזו אצל אלו בעלי אי-סבילות לגלוטן ולשם כך ביצע מחקר נוסף. במחקר נבדקו 37 נבדקים אשר הוגדרו כרגישים לגלוטן. במהלך המחקר, הוצאו מארוחות הנבדקים כל הטריגרים האפשריים התזונתיים היכולים לגרום לתסמינים במערכת העיכול, כמו לקטוז, חומרים משמרים (למשל סולפטים וניטרטים) וגם סוגי אוכל הידועים כ-FODMAP (מזונות עם שרשראות קצרות של פחמימות). לכל נבדק, ניתנה בסמיות כפולה (לא הנבדקים ולא החוקרים ידעו מה ניתן לכל נבדק) ובצורה אקראית פעם ארוחה עם הרבה גלוטן, פעם ארוחה עם מעט גלוטן ופעם ארוחה ללא גלוטן בכלל (זו הייתה קבוצת הפלסבו). במשך כתשעה ימים לקחו לנבדקים דגימות שתן וצואה.

תוצאות המחקר היו מפתיעות- כל ארוחה, כולל ארוחות הפלסבו, גרמו אצל הנבדקים לכאב, נפיחות, בחילה וגזים באותה המידה- משמע לא הייתה שום תגובה ספציפית לגלוטן. מחקר שלישי, גדול יותר, הגיע בדיוק לאותם ממצאים.

מה בעצם קרה במחקר?

הנבדקים כנראה הושפעו מאפקט נוסבו (Nocebo). הם היו קשובים יותר למצוקת המעיים שלהם – בעקבות המחקר, הניטור והצורך לדווח – ולכן דיווחו תמיד על תחושות מצוקה של המעיים.

באופן כללי, מה שפירשו אנשים כאי-סבילות לגלוטן, יכול להיות תוצאה של הימצאות מזונות מסוג FOODMAPS בארוחה שלהם, מזונות שלרוב בנויים גם מגלוטן. זה עדיין לא מסביר מדוע הנבדקים הגיבו שלילית לכל ארוחה, ללא קשר למרכיבים שלה, כולל ארוחות עם מעט מזונות FODMAPS (אם כי, כפי שכבר נכתב, זה יכול להיות תוצאה של אפקט הנוסבו).

 

קישור למאמר המקורי

כתבה נוספת המתארת את הממצאים

תוצאות המחקר השלישי

כתבה על ממצאי המחקר השלישי