בני האדם החיים כיום, שייכים למין של יונק שהוא תת-שבט במשפחת ההומינידיים בשם האדם הנבון המודרני (Homo sapiens sapiens). בתוך הענף הזה, כנראה בין השאר, היה גם את האדם הניאנדרטלי שנכחד ואת האדם הדניסובי. האדם הדניסובי הינו אוכלוסיה שחיה לפני כ-190 אלף עד 40 אלף שנה בסיביר ובמזרח אסיה. הממצא הראשון הקשור אליו התגלה בשנת 2010 באמצעות מיפוי רצף הגנום משני שברי מאובנים – עצם של אצבע זרת ושיניים טוחנות – שנמצאו במערת דניסובה, בהרי אלטאי בסיביר. מעבר לעוד מאובן אחד הקשור לאדם הדניסובי (לסת תחתונה אשר נמצאה בשנת 2019 במערת באישיה ברמת טיבט), לא קיימים מאובנים נוספים. לאחרונה, פריצת דרך של קבוצת חוקרים מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, בהובלת פרופ’ לירן כרמל ופרופ’ ערן משורר עם שיתוף פעולה ספרדי, הצליחה לספק הצצה ראשונה לאנטומיה של אותה קבוצת אדם מסתורית. המחקר פורסם במגזין הנחשב Cell ואף הופיע בשער העיתון בשל חשיבותו.
החוקרים פיתחו שיטה שמאפשרת להבין אילו גנים עבדו בצורה שונה בדניסובים, בניאנדרתלים ובבני אדם מודרניים. במחקר החדש הם השתמשו בשיטה חדשה, שיכלול של שיטה קודמת, המאפשרת לקשור שינויים בפעולות הגנים להבדלים באנטומיה של קבוצות האדם השונות. באמצעות השיטה הם הצליחו לשחזר, בפעם הראשונה, לפי גנום האדם הדניסובי שנלקח מקצה זרתו, את הפרופיל האנטומי המלא שלו. השחזור שהתקבל הדגים את 56 התכונות האנטומיות של האדם הדניסובי והראה שבתכונות רבות הוא הזכיר את האדם הניאנדרתלי (כמו במצחו המשוך אחורה, פניו המאורכות והאגן הגדול שלו) אבל היו לו גם תכונות ייחודיות כמו קשת השיניים שלו, שהייתה ארוכה מאוד, וגולגולתו הרחבה באופן מיוחד.
היכולות של האסקימוסים והטיבטים כיום להסתגל לתנאי קור קשים ולחיים בגובה רב כנראה הגיעה מאותו DNA דניסובי, כך שאולי אוכלוסיה זו נכחדה, אך ה-DNA שלהם שוכן בתוכנו ולכן חשיבותו של מחקר זה והצורך לבצע מחקרים נוספים לגבי האדם הדניסובי.
קישור למאמר המדעי- אתר כתב העת Cell
