חלק ניכר מפניות לרופאים נגרמות בשל תופעות גופניות שאין להם ממש הסבר. לעיתים גם מדדי הבדיקות מראים שקיימת בעיה, אלא שלא מוצאים את הסיבה. הרופאים קוראים למצבים כאלו “השפעות פסיכוסומטיות”, הדבר למשל הוכח על-ידי אפקט הפלסבו וישנה ממש רפואה שלמה המתעסקת בכך- הרפואה הפסיכוסומטית (Psychosomatic medicine). השאלה הגדולה היא האם באמת המוח, בעזרת מחשבות או פעילות מוחית אחרת, יכול לגרום לנו למחלה?

לאחרונה פורסם בכתב העת היוקרתי Cell, מאמר של קבוצת חוקרות בראשותה של פרופ’ אסיה רולס ובהובלת הדוקטורנטית תמר קורן מהפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט בטכניון, בשיתוף פרופ׳ קובי רוזנבלום מאוניברסיטת חיפה, אשר משער שהמוח אכן יכול לייצר זיכרון של מחלה ממשית. המחקר, שנעשה על עכברים, התמקד באיזור במוח שקרוי “אינסולה” (Insula – איזור בקליפת המוח המכונה גם קורטקס אינסולרי או אונה אינסולרית) ובקשר שלו למחלות מעי. האינסולה נבחרה מאחר שהיא עוסקת בפרשנות ותפיסה של אירועים ומצבים גופניים ונפשיים פנימיים ובהם טמפרטורת הגוף, נשימה, קצב הלב, כאב ורעב. המעי נבחר בשל העצבים הרבים בו.

במחקר התברר שהאינסולה שומרת מידע על המצב החיסוני של הגוף- למשל במקרה של דלקת במעי, האינסולה צוברת מידע רב על הדינמיקה של הדלקת וזוכרת אותו. יותר מכך, בהפעלה יזומה של אותו איזור באינסולה, שהופעל על ידי הדלקת בעבר, אפשר לייצר דלקת חדשה (מדובר בסוג של זיכרון, כי המניפולציה הזאת עובדת רק לאחר אירוע חיסוני כלשהו)- מכאן שלא רק המערכת החיסונית זוכרת את מאפייניו של הפולש אל הגוף ושומרת אותם בתאי זיכרון משלה, אלא דבר זה קיים גם במוח. בעצם קבוצות נוירונים במוח יכולות לזכור מידע הקשור למערכת החיסון ואז, כשהגוף מותקף, נחלץ המוח לעזרת מערכת החיסון ומסייע לה בתגובתה. הסיבה לקשר הפסיכוסומטי, לפחות ממה שאני מבינים כיום, היא שכל מחשבה או רגש היא בעלת ביטוי בפעילות מוחית. זיכרונות מתבטאים בקשרים בין קבוצות נוירונים שיורים יחד, ולכן נוצר כאן אפקט מוחי- פסיכו, שבא לידי ביטוי סומטי- דלקת. כמו כל התניה פבלובית, מודעת או לא, אפשר לשער בזהירות רבה, שעצם הזיכרון של פקטור אחד, למשל חוויה שקשורה בזמן שבו נחוותה הדלקת המקורית, יכולה לעורר את החלק המקושר לזיכרון- הדלקת וכתוצאה מכך לשלוח תאי מערכת חיסון כדי להתגונן, כפי שהיה צריך בזמן התגובה המקורית- וכך לגרום לדלקת אוטואימונית (כפי שמופיע למשל במחלת הקרוהן או הקוליטיס).

מגבלות המחקר הן שהוא נעשה על עכברים ולכן יש להיזהר בפרשנויות שלו, אבל בהקשר הפסיכוסומטי, יש כאן פוטנציאל קליני לטיפול במחלות דלקתיות כרוניות. החוקרים הראו אצל העכברים, שבאמצעות מניפולציה על האינסולה, אפשר לא רק ליזום ולהאיץ תגובות חיסוניות אלא גם להאט ולשכך אותן, ואז להפחית דלקתיות במעי.

 

לסרטון המסביר את המחקר- פרופ’ אסיה רולס

המאמר כולו באתר Cell

צונאמצונאמי, גל נמל בעברית, הוא גל אשר מגיע אל החוף בגובה של עד עשרות מטרים וגורם לנזק עצום ברכוש וחיי אדם (למשל גל הצונאמי שאירע בחופי הודו, אינדונזיה, תאילנד וסרי לנקה אשר גרם ל- 280,000 הרוגים, מאות אלפי פצועים וכ-5 מיליון ללא קורת גג). הצונאמי מתחיל מרעידת אדמה כתוצאה מהתרוממות קרקע מתחת למים, אשר יוצרת גל נמוך מאוד (מספר ס”מ) וארוך מאוד (עשרות קילומטרים). הגל נע מהר בתחילה, אך מאט ואז בהתקרבותו לחוף מתרומם לגובה אדיר בעקבות “דחיסת” האנרגיה האצורה בו.

פרופ’ מיכאל שטיאסני מהטכניון פיתח לאחרונה מודל אשר מבוסס על זיהוי גלים אקוסטיים-גרביטציוניים אשר נוצרים כאשר ביחד עם גל צונאמי. גלים אלו מגיעים הרבה לפני גל הצונאמי וזיהוים בעזרת חיישנים תת מימיים יכול לשמש כהתראה להתקרבותו.
מחקר אחר שביצע פרופ’ שטיאסני בדק היתכנות צונאמי בחופי ישראל וההשערות הן שגלי צונאמי בים התיכון יכולים להגיע בחופי חיפה לגובה של 1.80 מטרים ובחופי תל-אביב לגובה של 1.20 מטרים.

 

קישור לידיעה- אתר הטכניון

קצת על הצונאמי ונזקים שנגרמו בעקבותיו

שיתוף פעולה מחקרי בין הטכניון (פרופ’ דניאל ויס, ד”ר גל ריבק) לאוניברסיטת חיפה (ד”ר משה גיש ופרופסור משה ענבר) הוליד מחקר אשר גילה שכנימות עלה נוחתות ב-90% מהמקרים על הרגליים כאשר הם נופלות מגובה.
כנימות העלה הן חרקים קטנים החיים במושבות על גבי צמחים ולרוב מזיקים לפונדקאי שלהם. כאשר יש להם סכנת טריפה, הן נופלות אל הקרקע ותוך זמן קצר מאוד, בזכות תנועתיות ספציפית, הן נופלות כשרגליהן מטה כאשר כל סטייה מכך מתוקנת מיד על-ידי התנגדות האוויר.
הסיבה שהן עושות זאת היא על מנת לנחות על עלה אחר בעזרת כריות הדבקה שנמצאות ברגליה- כל זאת במטרה להימנע מנחיתה על הקרקע, שם סיכויי הישרדותם נמוכים מאוד.
מחקר זה פותח פתח למחקרים אחרים בתחומי הבקרה האוטונומית.

קישור לידיעה- הטכניון

קצת על כנימות העלה