מספר היהודים בגרמניה ירד בצורה משמעותית במהלך שלטון הנאצים- בתחילה בגלל הגירה ולאחר מכן בגלל גירוש למזרח (אקציות למיניהם- ביניהם אקציית המפעלים ואקציית בית החולים), התאבדויות ומקרי רצח. מאידך, לפני הגירוש למזרח (אשר הסתיים ברוב המקרים באושוויץ, הוצאות להורג בירייה או חיים קצרים בגטאות במזרח), היו יהודים בגרמניה שהחליטו לרדת למחתרת, משמע להתחזות ל”לא יהודים” (קראו להם גם “צוללות” והיו ביניהם גם מישלינגה מדרגה ראשונה, משמע אזרחים שלפי תורת הגזע לא היו לגמרי יהודים אלא רק “מזוהמים” חלקית בדם יהודי בגלל נישואי תערובת).
הירידה למחתרת הייתה צעד קשה לאותם יהודים מאחר שהגסטפו איתר את ההעלמות והוציא להורג יהודים אחרים במקומם, לרוב מההתאחדות היהודית. ככל שהתקדמה המלחמה, כך היה הגסטפו יותר אובססיבי בלכידת אותם יהודים. הוא לא עשה זאת רק בעזרת הלשנות וכוחות משטרה אלא גם בגיוס של “לוכדים” יהודים. אותם לוכדים, המפורסמת שבהם הייתה סטלה גולדשלג קיבלר איזאקזון, בתו היפיפייה של מלחין ולאחר מכן זמרת בפני עצמה, היו מגויסים על-ידי הגסטפו כפי שמגייסת כיום המשטרה אנשים בעולם התחתון ומציעה להם הקלה בעונשם על מנת לתפוס פושעים אחרים, גדולים יותר. הם היו נהנים מתלושי מזון, מיכולת להסתובב ללא הכוכב ובעיקר הם ומשפחתם ניצלו זמנית מהגליה. פעולותיהם היו יזומות, לעיתים הם היו מתחזים לאסירים על מנת לצבור מידע על “יורדים למחתרת” או מסתובבים במקומות ידועים ליהודים. לעיתים היו לובשים את המעילים השחורים של אנשי הגסטפו וטוענים שהם הגסטפו. ברגע שהיו מזהים יהודי, מספיק שהיו צועקים “תפסו את היהודי” וכל עוברי האורח היו מתגייסים לתפוס את הקורבן הנמלט.
חלק מהלוכדים נרצחו בידי יהודים אחרים במהלך המלחמה, חלק בידי הגרמנים וחלק נשפטו לאחריה על-ידי הרוסים בגין שיתוף פעולה עם הנאצים והוצאו להורג. הם פעלו תחת משטר שסחט אותם תחת הטענה של “להיות יהודי זה פשע” ובגללם רק אחד מתוך ארבעה יהודים שירד למחתרת ניצל.
מתבסס על מידע מהספר “גרמנים נגד גרמנים” מאת פרופ’ משה צימרמן
כתבה על הלוכדים
קצת על סטלה גולדשלג