עיסוק בעתידנות הוא בהחלט תחום מדע לא פשוט. קראתי בעבר מספר ספרים על העתיד-  ביניהם “הפיזיקה של העתיד” ו”הפיזיקה של הבלתי אפשרי” של מיצ’יו קאקו, ספריו של פרופ’ דוד פסיג, “העולם בשנת 2050” של לורנס ס’ סמית ועוד. בנוסף קראתי גם פוסטים מצוינים בתחום של העתידן אמנון כרמל ושל גלעד דיאמנט, אשר נותנים, כל אחד בדרכו, את הזווית שלהם לגבי העניין (קישורים לאלו מצורפים בסיום סקירה). מאידך, ככל שאני קורא יותר בתחום, כך אני מתחבר להרגשה כמה קשה, או יותר נכון כמה מאתגר, לחזות את מה שיהיה כאן בעוד 50 או 100 שנה, ואפילו בעוד 5 שנים.

עם משימה מאתגרת זו בחר ד”ר צזנה להתמודד בספרו, “המדריך לעתיד”, ולטעמי הוא השלים אותה בהצלחה מרובה.
אם אני מנסה לשים את האצבע על ההסבר לתחושה הזו, אז אולי אחת הסיבות לכך היא, שבספרים אחרים היתה לי הרגשה שתיאור הדברים קצת מרוחק או מנותק מידי ממה שקיים כיום. בספרו של ד”ר צזנה לא הרגשתי כך.
הייתי זוקף זאת לזכות השיטה שבה ד”ר צזנה משתמש בספר וגם לזכות ההסתייגויות שלו מהיכולת לנבא את העתיד-מה שלא נתקלתי בו כל כך בספרים אחרים.

הספר “המדריך לעתיד” מתאר שלוש מהפכות- מהפכת הייצור האישי (מדפסות תלת-מימד), המהפכה התבונית (מחשבים ורובוטים אשר משתלטים ומתערבבים עם העולם האנושי) והמהפכה הטבעית (מהבנת הביולוגיה וגיוסה של הננוטכנולוגיה לעזרתנו ועד חיבורו של המוח למחשב)- כאשר את שלושת המהפכות הללו מחבר ד”ר צזנה, בסופו של הספר, כאשר הוא מספר על הדרך שבה נצליח להתיישב בכוכבים אחרים. כל פרק מתייחס לסוגיה ספציפית בכל אחת מהמהפכות הללו וסוקר, מעבר לתיאור העתיד, את ההשלכות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של העתיד המתואר (אחד ממיני עתידים).

הפרקים כולם מתובלים בתמהיל מדויק של שילוב סיפורים אישיים, מתודות מדעיות לחיזוי העתיד ודרך ייחודית ומקורית להציג ספר ולספר את הסיפור כולו- ראויים לציון הפרק “לכתוב את החיים מחדש” וגם האפילוג הסוגר את הספר, “אנה אנו הולכים”, זאת בזכות המסר החשוב שהוא מעביר.

מעבר לכך שלד”ר צזנה יש את הדרך שלו, מלאת התלהבות אופיינית, לספר על העתיד, ראויה לציון גם הדרך המקורית שבה הוצא הספר- הוצאה פרטית, גיוס בסטרטאפ, שיתוף חברים מהפייסבוק לגבי החלטות שם הספר, הכריכה ומערך השיווק. דרך זו בהחלט ראויה לציון ולחיקוי בעידן של הוצאות ספרים כושלות וחוק הספרים החדש.

לסיכום, תמיד היה לי חלום לנסוע בזמן שני דורות קדימה כדי לראות מה יקרה (ובשום פנים ואופן לא שני דורות אחורה). הספר הזה עזר לי להרגיש זאת במקצת. כולי תקווה שד”ר צזנה ימשיך להעשיר אותנו בתחום עוד שנים רבות (זאת למרות תוחלת החיים הקצרה שהוא מנבא לעצמו ביחס לתוחלת החיים שהוא מעניק לקוראיו…- ע”מ 116 וע”מ 347 בהתאמה).

אסיים בהערה קצרה- הספר עשיר מאוד ומקיף תחומים רבים, כאשר גם בסיומו נשאר טעם של רצון לדעת עוד על הדרך שבה “נכון” לנבא עתיד. בשל כך הייתי כולל בספר עוד פרק קצר או אולי נספח אשר מסביר יותר את המתודות המדעיות לניבוי העתיד ולא רק מציג את התוצרים שלהם. לדעתי הדבר היה נותן לקוראים ערך נוסף.

קישורים מצוינים לגבי עתידנות

המכשלות של חיזוי העתיד- גלעד דיאמנט

(ראו שם גם קישורים לפוסטים קודמים בעניין)

עוד על עתידנות- אמנון כרמל

כותב הסקירה- עופר בן חורין,  [email protected]

הספר “גדל, אשר, באך – גביש בן אלמוות” של דאגלס ר’ הופשטטר, פיזיקאי אמריקאי אשר חוקר את תחום הבינה המלאכותית, יצא לאור לראשונה בשנת 1979. לאחר עשרים שנה הוא יצא בהוצאה מחודשת, כאשר רק בשנת 2011 הוא יצא לאור בעברית בהוצאת “דביר” לאחר ששני חוקרי מחשבים, טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, עמלו על תרגומו במשך כ-15 שנה

ספר זה (נקרא בקיצור GEB), אשר זכה בפרס פוליצר בשנת 1980 בקטגוריית ספרי עיון כלליים, הוא ספר מיוחד במינו.
בעבר צלחתי ספרי עיון לא פשוטים לקריאה כמו למשל “אצבע גלילאו”, אך GEB הציג לי רף אחר לגמרי, רף אשר דורש ריכוז, ואני מודה שלקח לי מעל לחצי שנה על מנת לסיימו. למרות שלא את כולו, התייחסתי לספר זה כאל “ספר השראה”, יצירת מופת אשר מראה כמה חשיבה המבוטאת בכתיבה יכולה לענג ולהביא ממש לכיף אינטלקטואלי.

הספר, במעל ל-800 עמודיו, מקיף נושאים רבים- מתמטיקה, פילוסופיה, אמנות, מוזיקה, מדעי המחשב ומשובץ דיאלוגים רבים בין צב, סרטן, אכילס ועוד.
משמו של הספר אפשר להקיש שהופשטטר מנסה לקשר בין הישגיהם ויצירתם של שלושה אישים דגולים: הלוגיקן קורט גדל, לוגיקן שנולד באוסטריה והיגר לארצות הברית. האמן מאוריץ  קורנליס אשר, אמן הולנדי סוריאליסטי בעיקרו אשר יצר עבודות גרפיקה מרתקות והמלחין יוהאן סבסטיאן באך, מלחין גרמני מתקופת הבארוק שאין צורך להציגו. את הישגיהם מנסה הופשטטר, במהלך הספר, לחבר למהות אחת.

מאידך, תוך כדי חקירה זו, חודר הופשטטר לדיון על השפה שלנו, על החוקיות אשר נמצאת בה (מה שקצת הזכיר לי את הספר “האינסטינקט הלשוני” של סטיבן פינקר) ובעצם מנסה להסביר, לטענתו, איך אדם על כל מכלולו נוצר מחומר דומם.

הספר עשיר מבחינה לשונית, תרבותית ומקיף עולם ומלואו. הריכוז הרב שצורכת קריאתו היא בשל ההבנה של הרעיונות אשר עומדים מאחוריו והתמודדות עם משחקי לשון, שלדעתי האישית היו מעט מוגזמים.
מעבר לדיאלוגים, יש דיון רב בלולאות שונות ואלגוריתמים (שאותם ממשיך הופשטטר בספר חדש שהוציא לאחרונה “אני לולאה מוזרה” בהוצאת דביר), דיון בבודהיזם, מוזיקה, פרדוקסים ואפילו ביולוגיה וזואולוגיה- הכל באופן יצירתי וייחודי שכמוהו לא פגשתי בשום ספר עיון בעבר.

לסיכום, הספר “גדל, אשר, באך”, הוא בעיני יצירת מופת. גם לכאלו החוששים מספרים כבדים, הספר הזה יכול להעניק הסתכלות מענגת על היצירתיות והייחודיות בכתיבת ספר עיון, ספר אשר מעבר ללימוד והעברת ידע, מעודד חשיבה תמידית.
ביקורת מסוימת על הספר, מעבר לשימוש הלשוני המוגזם במטאפורות ואולי אורכו, היא שלאחר סיומו לא הצלחתי לראות את הספר כמקשה אחת אלא כשלל רעיונות אשר מוגשים בצורה מיוחדת. מאידך עדיין הדבר לא גרע מהנאתי במאום.

ציון הספר- 9.4

כותב הסקירה- עופר בן חורין,  [email protected]

הספר “האמת על באמת” של פרופ’ דן אריאלי, כמו שאר ספריו, סורק מחקרים מעניינים בתחומי מדעי החברה ומסיק מהן מסקנות. הספר הנוכחי מתמקד ברמאות ובנסיבות אשר עוזרות לנו לרמות.

במהלך הספר פרופ’ אריאלי מגיע למסקנות שמעוררות חשיבה. הוא טוען שישנם אנשים רבים שמרמים קצת ומעט מאוד אנשים שמרמים הרבה. הוא גם מספר שקיים אצלנו קונפליקט בין הצורך לרמות ואז להשיג יותר, לבין הרצון שלנו לשמור על הרגשה שאנחנו בסדר, שאנחנו מוסריים ולהרגיש טוב עם עצמנו (“לישון טוב בלילה”). את הקונפליקט הזה אנחנו מנסים לפתור, כאשר אנחנו מרמים, על-ידי גמישות מחשבתית לשם עיגול פינות- גמישות אשר מתבטאת, בין השאר, בסיפור סיפורים לעצמנו על מנת להצדיק את מעשה הרמייה.

בהמשך הספר מתאר פרופ’ אריאלי כל מיני נסיבות אשר גורמות לאדם לרמות יותר, כמו למשל ריחוק מרמייה ישירה (אדם לא ייקח כסף מהקופה במשרד, אבל יגנוב עטים שיכולים לעלות יותר), יצירתיות (ככל שאדם יצירתי יותר, כך יהיה לו קל יותר לספר לעצמו סיפורים ולהצדיק את המעשה שעשה), ניגוד אינטרסים, התבונות במעשי רמייה של אנשים אחרים, עייפות (אם אדם הוא לאחר יום שלם של החלטות, היכולת שלו להתנגד לפיתוי יורדת ואז נטייתו לרמות גדולה יותר- מה שנקרא בפי פרופ’ אריאלי “דלדול האגו”), עצם ההנחה שאדם אחר יכול להרוויח ממעשה הרמייה שלנו ועוד.

בסיום הספר מתחבר פרופ’ אריאלי לתנ”ך ומביא משם סיפורים אשר קשורים למה שהציג בספר. הוא גם מציג את הדת כמערכת אשר יש לה יכולת לשמר מוסריות בעזרת חוקים מובנים מראש.

לסיום, ספר מעניין אשר מציג לנו את הצד הלא רציונלי והפחות נעים בחברתנו, אם כי אני חייב לציין ש”לא נפלתי מהרגליים”. כמו כן לעיתים חשבתי לעצמי, שמסקנות המחקר שאליהם הגיע צוות החוקרים, יכולים גם לנבוע מגורמים אחרים ולאו דווקא מהגורמים אותם חשבו החוקרים ואשר קשורים לנושא הספר.

כותב הסקירה- עופר בן חורין, [email protected]

הספר “בתוככי הרייך השלישי” הוא ספר יחסית ארוך לקריאה. הוא כתוב בפונט קטן ומספר העמודים שלו עובר את ה-500. למרות הקשיים הללו, הספר ריתק אותי ברוב הזמן.

הספר הוא בעצם ביוגרפיה שאותה כותב אלברט שפאר, האדריכל של היטלר ובהמשך מיניסטר החימוש שלו, כאשר הוא מרצה את עשרים שנות המאסר שלו בכלא שפנדאו שבמערב ברלין.

בספר הזה מספר שפאר את קורותיו מאז עלייתו של היטלר לשלטון ועד למשפטי נירנברג ואת קורותיו של היטלר ומה שנעשה בצמרת המפלגה הנאצית לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה.

הספר עמוס פרטים ומשקף את אופיו הטכנוקרטי של שפאר. בתחילתו מסופר הרבה על אדריכלות, מקצועו של שפאר ותחביבו של היטלר (תחביב שלא הצליח להפוך למקצוע). הוא למשל מספר שהלך חייו של היטלר היה של אמן, של אדם שרוב הזמן די התבטל ופרצי העבודה שלו נבעו מהשראות רגעיות.

לאחר ששפאר ממונה למיניסטר החימוש, מסופר על מה שקורה עם היטלר בזמן המלחמה ואז הספר מתחיל לעניין הרבה יותר. בין השאר מוזכרים אנשי הלשכה של היטלר- ביניהם בורמן, גרינג, הימלר- והתככים אשר מלווים את התנהלותם בינם לבין עצמם ובינם לבין היטלר. היטלר הוא הפוסק הראשי כשהדרך להטיית דעתו עוברת בכל מיני תחבולות.

שפאר מציג בצורה יפה את אישיותו של היטלר, את כוחו המהפנט מול האשליות שבהם הוא שקע במיוחד בסיומה של המלחמה. את ריקנותו הפנימית משוללת הרגש, אולי גם מקור עוצמתו.

הוא למשל טוען שמקור השפעתו של היטלר היה בזכות האמונה החזקה בעצמו, בזכות יכולתו להשלות את עצמו ואז למשוך אחרים אל תוך האשליה הזו, מה שגם גרם לשיגעון גדלות, למלחמה ולמות מאות אלפי אנשים על מזבח הנאמנות אליו.

מתיאוריו אפשר לקלוט גם את האבסורדיות של ניהול דיקטטורי שבו אדם שאינו מבין במהלכי מלחמה, מנהל את המלחמה ואין עליו חולקים. לדעתו אחת הסיבות שגרמניה הפסידה במלחמה היא צורת ניהולה על-ידי היטלר.

מאידך, לדעתי שפאר פחות מצליח לתאר את עצמו ואת עלילותיו, או לוקה בתיאור חסר או לא מדויק על מנת למצוא חן בעיני הקוראים או על מנת להוציא אותו בצורה טובה. למשל, השואה היהודית מוזכרת אולי בשתי שורות בספר, למרות שידוע ששפאר היה במחנה ריכוז וצולם עם אבירים מזי רעב. הוא מספר גם על יחס חיובי ואפילו ידידותי של קצינים בריטיים ואמריקאים בתחנות לפני נירנברג, כשכאן ניכר בעיני ההתייחסות לפן מסוים והדגשתו יתר על המידה.

לסיכום ספר שיכול בהחלט לרתק, אם כי עמוס גם פרטים שמנפחים אותו יתר על המידה.

כותב הסקירה- עופר בן חורין, [email protected]

הספר “עין הנפש” של אוליבר סאקס מתעסק במה קורה כאשר אלמנטים מוחיים אשר קשורים לראייה נפגעים.

במהלך פרקי הספר סאקס חושף את הקורא לשלל תופעות מרתקות, ביניהן:

אפזיה (אי זיכרון של המילים שרואים), אלקסיה (אי הבנת הקריאה), פרוסופגנוסיה (חוסר יכולת לזהות פרצופים), תסמונת קרבת יתר (זיהוי אנשים כמוכרים למרות שהם לא), תסמונת קפגראוס (אשר הלוקה בה לא חווה תגובות רגשיות לגבי פרצופים אשר מוכרים לו), אגנוזיה טופוגרפית (אי-זיהוי מקומות), חוסר בראיית סטריאו (אי-יכולת לראות עומק), עודף בראיית סטריאו (תפיסת עומק קיצונית), התמדת ראייה (מצב שבו תמונות שרואים נשארות בזיכרון לזמן רב), פגיעה בראייה ההיקפית ועוד.

בנוסף לתיאורי התופעות, מדגים סאקס את מהלך הטיפול ואת הסתגלותו של המוח בחלק מהמקרים. למשל הוא מזכיר שעיוורים נוטים לפצות על העיוורון שלהם ביכולת דימויים חזותיים פנימית. טכנולוגיות להדגמת המוח מוזכרות גם הן במהלך הספר.

כמנהגו מתאר אוליבר סאקס את התופעות הללו, המרתקות כשלעצמן ואף תיאור אישי של חוויה שהוא עצמו עבר, בצורה המיוחדת רק לו. הספר הינו חוויה מרתקת של קריאה על נפלאות המוח ומסלולי הראייה ומה שקורה כאשר נפלאות אלו הופכות לליקויים.

כותב הסקירה- עופר בן חורין, [email protected]

הספר “היקום החשמלי”, אשר נכתב על-ידי דייוויד בודאניס ויצא בעברית בהוצאת כתר, הינו ספר אשר מתאר את תהליך ההמצאה של החשמל.
דיוויד בודאניס הביא לנו בעבר את הספר E=MC2 שבו הוא מסביר את עלילותיה של המשוואה המפורסמת בעולם והוא מסביר בערך באותו פורמט גם את המצאת החשמל.

בספר “היקום החשמלי” מתאר בודאניס את הכוח החשמלי, את השדה המגנטי, את גלי הרדיו ומסביר אותם. כמו כן הוא מסביר איך עובדים מכשירים חשמליים כמו הטלגרף, הטלפון, המכ”ם, המיקרופון, הנורה החשמלית, המנוע החשמלי, הטרנזיסטור, רדיו, טלוויזיה ועוד.

הוא בעיקר מתאר את האנשים שמאחורי ההמצאות ואת התחרות להגיע ראשון לקו הגמר ולזכות בתהילה, תחרות שרחוקה היתה מלהיות הוגנת. הוא למשל מספר על פראדיי שהצליח לגלות את האלקטרומגנטיות, אולי בזכות זה שלא רכש השכלה אקדמאית נרחבת מספיק בפיזיקה, כך שלא הסתבך עם משוואותיו של ניוטון. הוא מספר על מקסוול ועל משוואותיו, על היינריך הרץ אשר גילה את הגלים האלקטרומגנטיים, על טיורינג הבריטי אשר המציא את המחשב.

ישנו תיאור מיוחד בספר על המאבק בין בריטניה וגרמניה במלחמת העולם השנייה על מנת להשיג יכולות טובות יותר של מכ”ם וסיפור נוסף מעניין על טיורינג ומסעו לגילוי המחשב האישי על רקע היותו הומוסקסואל.
בספר זה אתם תצליחו להבין למה “עמק הסיליקון” נקרא כך ומי ייסד אותו ובעיקר תשקעו לתוך עולמם הנסתר של האלקטרונים והכוח החשמלי-מגנטי שהם יוצרים.
לסיכום- הספר בהחלט נותן סקירה יפה לגבי החשמל ששינה את חיינו. מאידך, הייתי מצפה ליותר הסברים טכניים (ברמת המדע הפופולרי) בד בבד עם הסיפורים הפיקנטיים ולדעתי הספר נמצא מעט לוקה בחסר בעניין זה.

כותב הסקירה- עופר בן חורין, [email protected]