בני האדם החיים כיום, שייכים למין של יונק שהוא תת-שבט במשפחת ההומינידיים בשם האדם הנבון המודרני (Homo sapiens sapiens). בתוך הענף הזה, כנראה בין השאר, היה גם את האדם הניאנדרטלי שנכחד ואת האדם הדניסובי.  האדם הדניסובי הינו אוכלוסיה שחיה לפני כ-190 אלף עד 40 אלף שנה בסיביר ובמזרח אסיה. הממצא הראשון הקשור אליו התגלה בשנת 2010  באמצעות מיפוי רצף הגנום משני שברי מאובנים – עצם של אצבע זרת ושיניים טוחנות – שנמצאו במערת דניסובה, בהרי אלטאי בסיביר. מעבר לעוד מאובן אחד הקשור לאדם הדניסובי (לסת תחתונה אשר נמצאה בשנת 2019 במערת באישיה ברמת טיבט), לא קיימים מאובנים נוספים. לאחרונה, פריצת דרך של קבוצת חוקרים מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, בהובלת פרופ’ לירן כרמל ופרופ’ ערן משורר עם שיתוף פעולה ספרדי, הצליחה לספק הצצה ראשונה לאנטומיה של אותה קבוצת אדם מסתורית. המחקר פורסם במגזין הנחשב Cell ואף הופיע בשער העיתון בשל חשיבותו.

החוקרים פיתחו שיטה שמאפשרת להבין אילו גנים עבדו בצורה שונה בדניסובים, בניאנדרתלים ובבני אדם מודרניים. במחקר החדש הם השתמשו בשיטה חדשה, שיכלול של שיטה קודמת, המאפשרת לקשור שינויים בפעולות הגנים להבדלים באנטומיה של קבוצות האדם השונות. באמצעות השיטה הם הצליחו לשחזר, בפעם הראשונה, לפי גנום האדם הדניסובי שנלקח מקצה זרתו, את הפרופיל האנטומי המלא שלו. השחזור שהתקבל הדגים את 56 התכונות האנטומיות של האדם הדניסובי והראה שבתכונות רבות הוא הזכיר את האדם הניאנדרתלי (כמו במצחו המשוך אחורה, פניו המאורכות והאגן הגדול שלו) אבל היו לו גם תכונות ייחודיות כמו קשת השיניים שלו, שהייתה ארוכה מאוד, וגולגולתו הרחבה באופן מיוחד.

היכולות של האסקימוסים והטיבטים כיום להסתגל לתנאי קור קשים ולחיים בגובה רב כנראה הגיעה מאותו DNA דניסובי, כך שאולי אוכלוסיה זו נכחדה, אך ה-DNA שלהם שוכן בתוכנו ולכן חשיבותו של מחקר זה והצורך לבצע מחקרים נוספים לגבי האדם הדניסובי.

קישור למאמר המדעי- אתר כתב העת Cell

קצת על האדם הדניסובי

ההכחדה ההמונית החמישית (הכחדת קרטיקון-פלאוגן), בה הושמדו בין השאר הדינוזאורים, אירעה לפני שישים ושש מיליון שנה כאשר אסטרואיד בשם צ’יקסולוב (Chicxulub) פגע בפני כדור הארץ, פיזר שכבה דקה של חרסית הכוללת יסודות שהינם נדירים בכדור הארץ (לכן הסברה שמדובר באסטרואיד), וגרם לשריפות יער ענקיות ולגשם חומצי שמילאו את האטמוספרה בפיח. הפיח חסם את היכולת לבצע פוטוסינתזה וכך השמיד את כל היערות על פני כדור הארץ.

מחקר חדש של דניאל פילד מאוניברסיטת באת’ שבבריטניה בשיתוף רייגן דאן, פלאונטולוגית מארצות הברית וחוקרים נוספים משבדיה, אשר פורסם בכתב העת Current Biology , ניתח מאובנים ששרדו מתקופה זו והתחקה אחרי האבולוציה של העופות. המחקר גילה שעופות, כולל ציפורי שיר, אשר חיו אז על העצים, כולם הוכחדו. מוצאם של הציפורים החיים כיום הוא אך ורק מקרב העופות המעטים ששכנו אז על הקרקע והצליחו לשרוד. בהמשך, לאחר שגדלו העצים שוב, ולאחר שמוצו הגומחות האבולוציוניות על פני הקרקע, עלו שוב העופות חזרה אל העצים ויצרו את הקבוצה המגוונת ביותר בעולם של בעלי חיים ארציים, כמעט 11,000 מינים חיים.

מחקר זה מעיד על כך שמוצא כל העופות כיום הינו מאב קדמון ששכן על הקרקע, אשר הצליח לשרוד את ההכחדה ההמונית לפני 66 מיליון שנה. הוא גם מעיד על החשיבות הרבה של צמחים, כבסיס עליו מתפתחים ושורדים כל בעלי היבשתיים, בזכות היכולת ליצר אנרגיה בעזרת אור השמש באמצעות פוטוסינתזה.

קישור למאמר המקורי- אתר Cell

קצת על הכחדת קרטיקון-פלאוגן

בשנות השלושים העלו חוקרים השערה שהיונקים הקדמונים התאימו עצמם לפעילות לילית כדי להימנע ממפגש עם הדינוזאורים ועברו לפעילות יומית רק כאשר הדינוזאורים נכחדו. בעידן המזוזואיקון, הדינוזאורים והיונקים חיו ביחד באותן סביבות, היונקים היו נחותים מהדינוזאורים ואם הם היו פעילים כמוהם ביום (הדינוזאורים הם זוחלים ולכן זקוקים לקרינת השמש כדי להתחמם ולחיות), הם היו נכחדים. כעת קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב איששו לראשונה השערה זו.

המחקר בוצע על-ידי הדוקטורנט רועי מאור ופרופ’ תמר דיין מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע”ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב תוך שיתוף מדענים מ-UCL (University College London), ובו הם ביצעו שיחזור מורכב של דפוסי הפעילות הקדומים של היונקים כאשר הם מתייחסים לכל סוגי היונקים (יונקי שלייה – כמו רוב היונקים, יונקי כיס – כדוגמת הקנגורו, ויונקי ביב – כדוגמת הברווזון, יונקים שמטילים ביצים ולאחר הבקיעה מניקים את הוולדות). התברר שאכן האב הקדמון של היונקים וגם היונקים המוקדמים שלאחריו היו פעילי לילה, ופעילות יומית חלקית התחילה להופיע אצלם כ-200,000 שנה לאחר היכחדות הדינוזאורים, הרף עין מבחינה אבולוציונית. בהמשך הפכו להיות חלק מהיונקים פעילי יום מוחלטים, כדוגמת הקוף והאדם, שחוש הראייה שלהם מותאם באופן מובהק לאור היום.

מחקר זה הוא מחקר הראשון המאושש את ההשערה שבעקבות היכחדות הדינוזאורים עברו היונקים לפעילות יומית, מה שתרם לשגשוגם בהמשך.

קישור למחקר- אוניברסיטת תל אביב

נוצות, באופן אינטואיטיבי, מתקשרות בעיקר לציפורים. הנוצות בנויות מחלבון בשם קרטין (החלבון אשר משמש, בין השאר, לבניית שיער, קשקשים וציפורניים) ומבין תפקידיהן, יכולת תעופה ושמירה על חום הגוף. הסברה הינה שמקורן של הנוצות הינו בקשקשים של הדינוזאורים, אך מחקר חדש מגלה שמעבר לכך שהיו דינוזאורים עטויי נוצות, מקור הגנים של הנוצות הינו קדום הרבה יותר.
המחקר, אשר בוצע על-ידי חוקרים ממספר אוניברסיטאות בארצות הברית וקנדה, בראשותו של קרייג לאו (Lowe) מאוניברסיטת סטנפורד, בדק את הגנים האחראים ליצירת הנוצות ואת רצפי הבקרה אשר נועדו להפעלת גנים אלו. במהלך המחקר, סקרו החוקרים גנומים של יצורים אחרים במטרה לאתר את אותם גנים ורצפי בקרה בבעלי חיים אחרים מלבד עופות ואותם גנים נמצאו כבר אצל הדגים, האבות הקדמוניים של הזוחלים, היונקים והעופות וכמובן גם נמצאים אצלנו. אצל הדגים, אותם גנים כמובן לא שימשו ליצירת נוצות אלא שימשו ליצירת פנוטיפים אחרים (פנוטיפים הם התכונות שניתן לראות, אשר נובעות מאינטרקציה בין הגנים לבין הסביבה- ע.ב.ח.). מאידך, כאשר התנאים הסביבתיים סיפקו ליכולת התעופה יתרון הישרדותי, האבולוציה “פעלה” לכיוון זה ואז, בנוסף לגנים אלו, התפתחו גם רצפי הבקרה להפעלתם.
מחקר זה הוא אחד משורת מחקרים אשר משווים בין גנומים של יצורים שונים, תהליך שהתאפשר בעקבות יכולת המדע בשנים האחרונות לרצף גנום ביעילות גדלה והולכת.

קישור לכתבה- אתר Timeout

קישור למאמר המקורי

קצת על נוצות

הדינוזאורים היו זוחלים מטילי ביצים, אשר התקיימו על פני כדור הארץ בעידן שנקרא עידן המזוזואיקון, ונכחדו‏, על פי הערכת המדענים, לפני כ-65 מיליון שנים. הסברה היא שהדינוזאורים הותאמו לחיים על פני היבשה, אך מחקר חדש מגלה שדינוזאור בשם ספינוזאורוס (Spinosaurus), כנראה הטורף הגדול ביותר אי פעם שחי בעולמנו לפני כ-100 מיליון שנה, היה מותאם גם לחיים במים.
החוקרים ניתחו שרידי עצמות של ספינוזאורוס שנמצאו במצריים וגילו מספר התאמות אשר מרמזות על כך שהוא חי במים או לפחות בילה שם זמן רב. הם גילו, בין השאר, שלספינוזאורוס היו נחיריים שמוקמו גבוה בגולגולת, כפות רגליים שטוחות, זנב שרירי ששימש כמנוע לשם תנועה ואף חורים קטנים בקצה החוטם אשר נועדו לזיהוי של תנועות במים (בדומה לתנין של היום). כמו כן נמצאו אצלו עצמות כבדות אשר מונעות ציפה על פני המים.
ניתוח חדש זה מלמד על דרכה של האבולוציה ליצור באופן אקראי, למשך דורות, תהליך של שינוי גנטי באוכלוסייה ‏‏אשר מאפשר את התאמת אורגנזימים לסביבות אקולוגיות, במקרה הזה, סביבות משופעות במים.

מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, גלילאו מ”ס 194, ע”מ 6-7

קישור לידיעה-בלוג תיבת נעם

קישור למאמר המקורי- אתר sciencemag

קצת על הספינוזאורוס

הסיכוי שטביעות רגליים ישרדו שינויים סביבתיים לאורך זמן הוא מזערי. עד היום התגלו רק שני מקרים כאלו בתוך יבשת אפריקה- הראשון בטנזניה לפני 3.5 מיליוני שנה והשני בקניה לפני 1.5 מיליוני שנה.
למרות זאת, לאחרונה הצליחו חוקרים אנגליים, בראשות ד”ר סיימון לואיס, לאתר עקבות של משפחה בת חמש נפשות בחופי אנגליה, כאשר לגבר ביניהן מידת רגל של 42. עקבות אלו, אשר שייכות לקבוצה מעורבת של מבוגרים וילדים, הוטבעו כאשר אלו חצו שפך של נהר עתיק ועקבותיהם נותרו בבוץ.
באותם המשקעים נחשפו בעבר גם כלי אבן ועצמות מאובנות, כנראה גם מאותה התקופה.
עקבות אלו, אשר הוטבעו בזמן שיבשת בריטניה היתה מחוברת ליבשת אירופה, יכולות ללמד על הגירתו של האדם הפרהיסטורי מיבשת אפריקה ליבשת אירופה.

להודעת החוקרים- אתר Queen Mary

קישור לידיעה בעברית- אתר הידען

הזבל שמייצרים אורגניזמים גדולים חייב להיות מפורק על מנת שלא יחנוק את הקרקע. כיום, את הזבל שמייצרים צאן, בקר, פילים וחיות צמחוניות אחרות, מפרקים בעיקר זבובים וחיפושיות זבל.
בתקופת הדינוזאורים, עד לפני כ-65 מיליון שנים, לא היו חיפושיות זבל ומחקר חדש, פרי האקדמיה הסלובנית למדעים, טוען שמפרקי הזבל אז היו תיקנים. החוקרים במחקר זה בדקו משפחה עתיקה של תיקנים (Blattulidae), אשר נקלעו בתוך ענבר (שרף מאובן) ואת מאובני הצואה שלהם (אשר נקראים Coprolites) וגילו פיסות עץ בעלי דפנות מעוגלות- מה שמעיד על כך שהם עברו עיכול מוקדם (משמע שהו לפני כן במערכת העיכול של צמחונים בעלי חוליות).
ממצא זה ממקם את משפחת התיקנים העתיקים כמפרקי הזבל של התקופה הפרהיסטורית, דבר שהתיקנים של היום כבר כמעט לא עושים.

קישור לידיעה-אתר הידען (ד”ר אסף רוזנטל)

קצת על חיפושית הזבל ותפקידה בפירוק הזבל

טירנוזאורוס רקס הוא אחד הדינוזאורים הידועים ומטילי האימה, אלא שהחוקרים חלוקים ביניהם בשאלה, מאז התגלה מאובן שלו בשנת 1900, האם הוא היה צייד או שפשוט אכל נבלות.
עד היום לא היתה הוכחה חותכת לכך שהטי רקס אכן צד את קורבנותיו, אך לאחרונה צוות אמריקאי  מאוניברסיטת קנזס גילה שן של טי רקס בתוך עמוד שדרה מאובן של סוג דינוזאור אחר, הדרוזאור, דינוזאור שהיה צמחוני.
בדיקה של השיניים באמצעי דימות כמו ה-CT הראתה שאכן מדובר בשיני טי רקס.
החוקרים הראו שההדרוזאור הצליח לשרוד את המתקפה מאחר שהעדויות מראות שהאיזור שנפגע הצליח להתרפא ולכן הסיקו שהטי רקס צד אותו וניסה להרגו ולא אכל אותו כשכבר היה מת.

קישור לידיעה-אתר הידען

קישור לידיעה-sciencedaily

קצת על הטי רקס