חלק ניכר מפניות לרופאים נגרמות בשל תופעות גופניות שאין להם ממש הסבר. לעיתים גם מדדי הבדיקות מראים שקיימת בעיה, אלא שלא מוצאים את הסיבה. הרופאים קוראים למצבים כאלו "השפעות פסיכוסומטיות", הדבר למשל הוכח על-ידי אפקט הפלסבו וישנה ממש רפואה שלמה המתעסקת בכך- הרפואה הפסיכוסומטית (Psychosomatic medicine). השאלה הגדולה היא האם באמת המוח, בעזרת מחשבות או פעילות מוחית אחרת, יכול לגרום לנו למחלה?

לאחרונה פורסם בכתב העת היוקרתי Cell, מאמר של קבוצת חוקרות בראשותה של פרופ' אסיה רולס ובהובלת הדוקטורנטית תמר קורן מהפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון, בשיתוף פרופ׳ קובי רוזנבלום מאוניברסיטת חיפה, אשר משער שהמוח אכן יכול לייצר זיכרון של מחלה ממשית. המחקר, שנעשה על עכברים, התמקד באיזור במוח שקרוי "אינסולה" (Insula – איזור בקליפת המוח המכונה גם קורטקס אינסולרי או אונה אינסולרית) ובקשר שלו למחלות מעי. האינסולה נבחרה מאחר שהיא עוסקת בפרשנות ותפיסה של אירועים ומצבים גופניים ונפשיים פנימיים ובהם טמפרטורת הגוף, נשימה, קצב הלב, כאב ורעב. המעי נבחר בשל העצבים הרבים בו.

במחקר התברר שהאינסולה שומרת מידע על המצב החיסוני של הגוף- למשל במקרה של דלקת במעי, האינסולה צוברת מידע רב על הדינמיקה של הדלקת וזוכרת אותו. יותר מכך, בהפעלה יזומה של אותו איזור באינסולה, שהופעל על ידי הדלקת בעבר, אפשר לייצר דלקת חדשה (מדובר בסוג של זיכרון, כי המניפולציה הזאת עובדת רק לאחר אירוע חיסוני כלשהו)- מכאן שלא רק המערכת החיסונית זוכרת את מאפייניו של הפולש אל הגוף ושומרת אותם בתאי זיכרון משלה, אלא דבר זה קיים גם במוח. בעצם קבוצות נוירונים במוח יכולות לזכור מידע הקשור למערכת החיסון ואז, כשהגוף מותקף, נחלץ המוח לעזרת מערכת החיסון ומסייע לה בתגובתה. הסיבה לקשר הפסיכוסומטי, לפחות ממה שאני מבינים כיום, היא שכל מחשבה או רגש היא בעלת ביטוי בפעילות מוחית. זיכרונות מתבטאים בקשרים בין קבוצות נוירונים שיורים יחד, ולכן נוצר כאן אפקט מוחי- פסיכו, שבא לידי ביטוי סומטי- דלקת. כמו כל התניה פבלובית, מודעת או לא, אפשר לשער בזהירות רבה, שעצם הזיכרון של פקטור אחד, למשל חוויה שקשורה בזמן שבו נחוותה הדלקת המקורית, יכולה לעורר את החלק המקושר לזיכרון- הדלקת וכתוצאה מכך לשלוח תאי מערכת חיסון כדי להתגונן, כפי שהיה צריך בזמן התגובה המקורית- וכך לגרום לדלקת אוטואימונית (כפי שמופיע למשל במחלת הקרוהן או הקוליטיס).

מגבלות המחקר הן שהוא נעשה על עכברים ולכן יש להיזהר בפרשנויות שלו, אבל בהקשר הפסיכוסומטי, יש כאן פוטנציאל קליני לטיפול במחלות דלקתיות כרוניות. החוקרים הראו אצל העכברים, שבאמצעות מניפולציה על האינסולה, אפשר לא רק ליזום ולהאיץ תגובות חיסוניות אלא גם להאט ולשכך אותן, ואז להפחית דלקתיות במעי.

 

לסרטון המסביר את המחקר- פרופ' אסיה רולס

המאמר כולו באתר Cell

הקשר בין מערכת החיסון למוח לא היה ברור בעבר אך כיום ישנם עדויות לקשרים ממשים ביניהם (אפשר למשל לקרוא את מחקריה של פרופ' אסיה רולס מהמחלקה לאימונולוגיה בטכניון- ע.ב.ח.). כאשר חיידק או וירוס תוקפים את גופנו, מערכת החיסון נכנסת לפעולה. בלוטת ההיפותלמוס שבמוח "מקבלת הוראה" להעלות את חום הגוף על מנת לחזק את מערכות ההגנה של הגוף ולסייע להן להתגונן ולהשתלט על הפולש הזר. מערכת החיסון גם דואגת, בתיווך עצבים והורמונים, שתופיע התנהגות של מחלה המאופיינת בבידוד החולה מסביבתו, איבוד מסוים של התיאבון והצמא וכיוצא בזה. התנהגויות מחלה אלו שותפות גם לבעלי חיים ואינם ייחודיות רק לאדם.
מחקר חדש של פרופ' גיא שחר מהמחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע ושל ד"ר קרן שחר מהמחלקה לפסיכולוגיה במכללה למינהל, אשר התפרסם בכתב העת PLoS Biology, טוען שסיבות אבוציוניות הן אלו שגרמו לאדם חולה לאמץ את אותן התנהגויות מחלה שהוזכרו וכך לבודד אותו מסביבתו. התנהגות זו (אותה גורמים המערכת החיסונית והמוח בתגובה לפתוגן) מקטינה במידה משמעותית את הסיכויים שהמחלה תופץ. האדם אוכל פחות ואז מפריש פחות צואה ושתן, הוא מתרחק מסביבה חברתית ובעצם מחקה מצב של בידוד. אנשים גם מבחינים במצבו ומתרחקים ממנו. כל זה עוזר לשמר את המין ולמנוע את הפצת המחלה.
חשיבות המחקר היא ההבנה שכאשר אדם חולה, עליו להישאר בבית ולא לקחת אקמול וללכת לעבודה – כך מחלות מופצות. ההתנהגות הנכונה היא לנוח בבית עד להבראה מוחלטת.

 

קישור לכתבה- "אתר הדוקטור- פורטל רפואה ובריאות"

קישור למאמר המקורי- כתב העת PLoS Biology