צונאמי, גל נמל בעברית, הוא גל אשר מגיע אל החוף בגובה של עד עשרות מטרים וגורם לנזק עצום ברכוש וחיי אדם (למשל גל הצונאמי שאירע בחופי הודו, אינדונזיה, תאילנד וסרי לנקה אשר גרם ל- 280,000 הרוגים, מאות אלפי פצועים וכ-5 מיליון ללא קורת גג). הצונאמי מתחיל מרעידת אדמה כתוצאה מהתרוממות קרקע מתחת למים, אשר יוצרת גל נמוך מאוד (מספר ס”מ) וארוך מאוד (עשרות קילומטרים). הגל נע מהר בתחילה, אך מאט ואז בהתקרבותו לחוף מתרומם לגובה אדיר בעקבות “דחיסת” האנרגיה האצורה בו.

פרופ’ מיכאל שטיאסני מהטכניון פיתח לאחרונה מודל אשר מבוסס על זיהוי גלים אקוסטיים-גרביטציוניים אשר נוצרים כאשר ביחד עם גל צונאמי. גלים אלו מגיעים הרבה לפני גל הצונאמי וזיהוים בעזרת חיישנים תת מימיים יכול לשמש כהתראה להתקרבותו.
מחקר אחר שביצע פרופ’ שטיאסני בדק היתכנות צונאמי בחופי ישראל וההשערות הן שגלי צונאמי בים התיכון יכולים להגיע בחופי חיפה לגובה של 1.80 מטרים ובחופי תל-אביב לגובה של 1.20 מטרים.

קישור לידיעה- אתר הטכניון

קצת על הצונאמי ונזקים שנגרמו בעקבותיו

מספר היהודים בגרמניה ירד בצורה משמעותית במהלך שלטון הנאצים- בתחילה בגלל הגירה ולאחר מכן בגלל גירוש למזרח (אקציות למיניהם- ביניהם אקציית המפעלים ואקציית בית החולים), התאבדויות ומקרי רצח. מאידך, לפני הגירוש למזרח (אשר הסתיים ברוב המקרים באושוויץ, הוצאות להורג בירייה או חיים קצרים בגטאות במזרח), היו יהודים בגרמניה שהחליטו לרדת למחתרת, משמע להתחזות ל”לא יהודים” (קראו להם גם “צוללות” והיו ביניהם גם מישלינגה מדרגה ראשונה, משמע אזרחים שלפי תורת הגזע לא היו לגמרי יהודים אלא רק “מזוהמים” חלקית בדם יהודי בגלל נישואי תערובת).
הירידה למחתרת הייתה צעד קשה לאותם יהודים מאחר שהגסטפו איתר את ההעלמות והוציא להורג יהודים אחרים במקומם, לרוב מההתאחדות היהודית. ככל שהתקדמה המלחמה, כך היה הגסטפו יותר אובססיבי בלכידת אותם יהודים. הוא לא עשה זאת רק בעזרת הלשנות וכוחות משטרה אלא גם בגיוס של “לוכדים” יהודים. אותם לוכדים, המפורסמת שבהם הייתה סטלה גולדשלג קיבלר איזאקזון, בתו היפיפייה של מלחין ולאחר מכן זמרת בפני עצמה, היו מגויסים על-ידי הגסטפו כפי שמגייסת כיום המשטרה אנשים בעולם התחתון ומציעה להם הקלה בעונשם על מנת לתפוס פושעים אחרים, גדולים יותר. הם היו נהנים מתלושי מזון, מיכולת להסתובב ללא הכוכב ובעיקר הם ומשפחתם ניצלו זמנית מהגליה. פעולותיהם היו יזומות, לעיתים הם היו מתחזים לאסירים על מנת לצבור מידע על “יורדים למחתרת” או מסתובבים במקומות ידועים ליהודים. לעיתים היו לובשים את המעילים השחורים של אנשי הגסטפו וטוענים שהם הגסטפו. ברגע שהיו מזהים יהודי, מספיק שהיו צועקים “תפסו את היהודי” וכל עוברי האורח היו מתגייסים לתפוס את הקורבן הנמלט.
חלק מהלוכדים נרצחו בידי יהודים אחרים במהלך המלחמה, חלק בידי הגרמנים וחלק נשפטו לאחריה על-ידי הרוסים בגין שיתוף פעולה עם הנאצים והוצאו להורג. הם פעלו תחת משטר שסחט אותם תחת הטענה של “להיות יהודי זה פשע” ובגללם רק אחד מתוך ארבעה יהודים שירד למחתרת ניצל.

מתבסס על מידע מהספר “גרמנים נגד גרמנים” מאת פרופ’ משה צימרמן

כתבה על הלוכדים

קצת על סטלה גולדשלג

מחלות לב הינן גורם תמותה עיקרי בחברתנו. גורמי הסיכון שלהן הם השמנת יתר, עישון ועוד. ישנם מחקרים אשר מעידים שגם לחץ נפשי כרוני הינו גורם מסכן, כאשר אופטימיות ותמיכה חברתית כנראה מפחיתות את הסיכון למחלות לב.
מחקר חדש, אשר נערך בארצות הברית על-ידי ג’ונתן איצ’טידר והאנסון אנדרו שוורץ (Eichstaedt & Andrew Schwartz) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, ביצע מדגם אקראי של 10% מהציוצים שצויצו בטוויטר בארצות הברית בין השנים 2009-2010 ובדק בעזרת אלגוריתמים שונים את כמות המילים המשקפות מעורבות, שליליות, חיוביות ואופטימיות. נתוני המיקום הגיאוגרפי של אותם משתמשים הרשומים בטוויטר הוצלבו עם מידע של המכון לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות הברית ונמצא כי שימוש רב יותר במילים הקשורות לכעס, למערכות יחסים שליליות, לרגשות שליליים ולחוסר מעורבות אכן ניבא יותר תמותה ממחלות לב באותו מיקום דמוגרפי. כמו כן נמצא גם הממצא ההפוך- ככל שהציוצים היו יותר חיוביים, כך פחתה התמותה ממחלות לב באותו איזור.
תוצאות מחקר זה, אשר שייך לתחום מחקר חדש בשם “אפידמיולוגיה דיגיטלית של רשתות חברתיות”, צריכות להילקח בעירבון מוגבל מאחר שלא תמיד ציוצים בטוויטר משקפים את האמת על האדם (אלא יותר את הדמות שהוא רוצה להציג). כמו כן רוב המצייצים בטוויטר הינם צעירים.

מבוסס על כתבתה של ד”ר מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ”ס 198, ע”מ 44-45.

קישור לתקציר המאמר- כתב העת Psychological Science

קצת על חקר רשתות חברת

הונאות רפואיות הפכו בשנים האחרונות נפוצות יותר ויותר. אנשים, במטרה להשיג פטורים או כסף מחברות הביטוח, משקרים בקשר למצבם הבריאותי ומאחר שהדיווחים כוללים לרוב סימפטומים סוביקטיביים, קשה לאתר שהמתלונן משקר. גם שימוש בפוליגרף, במקרה זה, איננו תמיד יעיל.
מחקר חדש, אשר נעשה על-ידי פרופ’ שרה רוזנבלום (Rosenblum, S.) מאוניברסיטת חיפה, בין השאר בעזרתו של ד”ר גיל לוריא, ראש החוג למשאבי אנוש, מנסה להתמודד עם בעיה זו בעזרת מערכת ממוחשבת לאיבחון כתב יד- מערכת אשר הוכרזה לאחרונה כפטנט.
המחקר כלל מדגם אוכלוסיה של 98 נבדקים אשר התבקשו לכתוב שתי פסקאות על מצבם הבריאותי- פסקה אחת אמיתית ופסקה אחת שקרית. בזמן כתיבתם הופעלה המערכת לאיבחון כתב יד וניטרה נתונים כגון מידת הלחץ שמופעל על הדף, קצב ומהירות הכתיבה, משך הזמן שהעט נמצא באוויר ועל פני הדף ועוד.
תוצאות המחקר הראו שהמערכת אכן הצליחה להבדיל מתי המשפט שכתב האדם היה שקרי ומתי אמיתי. האבחנה הושגה בעזרת ניתוח הפרמטרים של מדידת הלחץ שהופעל על הדף וסדירות משיכת היד (שהתבטאה בגובה ובעובי של האותיות). כמו כן נמצא כי קיים שוני בין המשפטים האמיתיים לבין המשפטים השקריים גם בממדי הזמן, המרחב, הלחץ, גודל הכתב ומאפייני כתב נוספים שבדקו החוקרים אצל הנחקרים. ההסבר של החוקרים לממצאים אלו הוא שכאשר אדם כותב דבר שקר, נוצר במוחו עומס קוגנטיבי. עומס זה פוגע בצורה משמעותית בפעולות אוטומטיות כדוגמת כתיבה.
בעתיד, מקווים החוקרים, יוכל הרופא להשתמש במערכת כזו על מנת לזהות דיווח שקרי או אמיתי. לטענתם, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, כתב היד הוא עדיין האמצעי הנפוץ ביותר לתקשורת יומיומית ואפשר לראות בצורה ברורה שלכל אדם סגנון כתיבה משלו.

מבוסס על כתבתו של אילן יבלברג, גלילאו מ”ס 197, ע”מ 40-41.

קישור לידיעה- אוניברסיטת חיפה

מחקר נוסף על אבחון מחלת הפרקינסון בעזרת כתב יד- אוניברסיטת חיפה

קצת על תהליך הכתיבה

תחושת כאב היא תחושת סבל ואי-נוחות, אשר יש בה גם מרכיב סובייקטיבי ניכר. יתרונותיה הם הישרדותיים מאחר שהכאב מתריע בפני האדם על סכנה לפגיעה גופנית (תחושת כאב מוקדמת ואז הימנעות מהגורם לכאב), מאלץ את האדם לנוח על מנת שהאיבר הפגוע יחלים ומתריע בפני הקבוצה על סכנות.
מחקר חדש של ד”ר ערן חיות וד”ר אבנר כספי מהאוניברסיטה הפתוחה, בשיתוף ד”ר רוני חן ופרופ’ משה הוד מבית חולים בילינסון ושל פרופ’ דן אריאלי מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית, חקר את זיכרון חווית כאבי הלידה של יולדות. מחקרים קודמים בתחום זיכרון חוויות (בין השאר של פרופ’ דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל) הראו שחוויה נזכרת על סמך הממוצע בין שיא החוויה לבין סופה, כששאר מרכיבי החוויה נשכחים. החוקרים ניסו לבדוק מסקנה זו לגבי כאבי לידה של יולדות.
במהלך המחקר מילאו היולדות שאלונים לגבי רמת הכאב שלהם בכל שלב של הלידה. התוצאות הראו שאכן המנבא הטוב ביותר לכאב הוא שיאה וסופה של הלידה. ממצא נוסף התומך במסקנה זו התגלה כאשר הישוו החוקרים את רמת הכאב של יולדות שעברו לידה קצרה ללא אפידורל לרמת הכאב של יולדות שעברו לידה ארוכה, בה ניתן אפידורל לאחר כשעתיים-שלוש. למרות שהנבדקות בשתי הקבוצות כאבו באותה מידה בשעות הראשונות, דווקא הקבוצה שחוותה לידה קצרה יותר דירגה את רמת הכאב כגבוהה יותר מהקבוצה שבה הלידה ארכה זמן רב יותר (אך בגלל האפידורל, בסופה של הלידה הכאב הורגש אצלן הרבה פחות- ע.ב.ח). ממצאים אלו מחזקים את ההבנה שזיכרון הכאב מבוסס על שיאה וסופה של חווית הכאב ומהווה נדבך נוסף בהבנת חווית הכאב בפרט וזיכרון חוויות בכלל.

קישור לכתבה על המחקר- האוניברסיטה הפתוחה

הרצאה מרתקת של ד”ר ערן חיות על זיכרון הכאב

קצת על תחושת הכאב