בעלי חיים מנווטים בעזרת אמצעים שונים- ביניהם אור השמש, הירח, השדה המגנטי של כדור הארץ ועוד.
לאחרונה גילו מדענים מדרום אפריקה ושבדיה שחיפושית הזבל משתמשת באורה של רצועת שביל החלב על מנת לנווט. הסיבה לכך היא ראייתם החלשה של החיפושיות והצורך שלהם במקור אור חזק יותר לניווט.
בעזרת אור הגלקסיה מצליחות החיפושיות להתרחק ולשמור על תנועה בקו ישר, דבר שעוזר להם בהישרדותן.
שיתוף פעולה מחקרי בין הטכניון (פרופ’ דניאל ויס, ד”ר גל ריבק) לאוניברסיטת חיפה (ד”ר משה גיש ופרופסור משה ענבר) הוליד מחקר אשר גילה שכנימות עלה נוחתות ב-90% מהמקרים על הרגליים כאשר הם נופלות מגובה.
כנימות העלה הן חרקים קטנים החיים במושבות על גבי צמחים ולרוב מזיקים לפונדקאי שלהם. כאשר יש להם סכנת טריפה, הן נופלות אל הקרקע ותוך זמן קצר מאוד, בזכות תנועתיות ספציפית, הן נופלות כשרגליהן מטה כאשר כל סטייה מכך מתוקנת מיד על-ידי התנגדות האוויר.
הסיבה שהן עושות זאת היא על מנת לנחות על עלה אחר בעזרת כריות הדבקה שנמצאות ברגליה- כל זאת במטרה להימנע מנחיתה על הקרקע, שם סיכויי הישרדותם נמוכים מאוד.
מחקר זה פותח פתח למחקרים אחרים בתחומי הבקרה האוטונומית.
צדפות נמצאות דבוקות על פני סלעים בתוך הים ועומדות בזרמים חזקים. הדבק שמצליח לעשות זאת הוא גם חזק וגם גמיש מספיק, כך שהאלמנט המודבק מצליח להמשיך לתפקד בסביבתו.
חוקרים מאוניברסיטת קולומביה סינתזו ג’ל, המבוסס על חומצות האמינו של דבק הצדפות, אשר מסוגל להדביק כלי דם או לתקן אותם בזכות יכולת התקבעות למקום למרות זרימה גבוהה.
התברר שאותו ג’ל, מעבר להדבקה, גם יכול לחזק כלי דם בעלי דופן שברירית, למנוע דלקת ולעצור סחף של פלנק, מה שיכול להוריד התקפי לב ושבץ מוחי.
צמחים לא מצליחים להתפתח היטב בתנאי מליחות. לאחרונה גילה צוות ממכון קרני בראשות חוזה דיני ולינה דואן שהסיבה לכך היא שכבה פנימית של תאים בשורשי הצמחים אשר רגישה למלח ומפעילה הורמון עקה אשר עוצר את צמיחת השורשים.
הצמח אוסף מידע על סביבתו בעזרת השורשים, אשר גם מספקים לו מזון ומים. בעזרת צמח ה-Arabidopsis הצליחו החוקרים לגלות שהורמון העקה המופרש הוא חומצה אבציסית אשר משפיעה על שכבה יחידה של תאים ומונעת צמיחת השורשים.
החוקרים פיתחו שיטה לדיכוי התגובה לחומצה , מה שבעתיד יכול לאפשר לצמחים בעתיד לצמוח בסביבות יותר מלוחות.
מהנדסים מאוניברסיטת יוטה הצליחו ליצור חומר אורגני אשר מוליך חשמל לאורך השפות שלו ומבודד בחלקו הפנימי (מה שקרוי “מבודד טופולוגי אורגני”).
חומר שכזה יכול לפתוח תחום מחקר חדש בהנדסת חומרים אורגנית.
בחומר שכזה האלקטרונים נעים במהירות עצומה לאורך השפות אך נתקלים בהתנגדות חזקה כאשר הם מנסים לחדור לתוך החומר.
בנוסף הצליחו החוקרים להתקדם לכיוון העברת מידע גם באמצעות הספינים של האלקטרונים, אשר יכולים להיות במצב “למעלה” או במצב “למטה” (תחום שנחקר במסגרת מדע הספינטרוניקה והמחשוב הקוונטי)- מה שיכול לפתוח תחום חדש בזיכרון המיחשובי.
פרויד הגדיר מהו התת-מודע, אלא שלא כל החוקרים מסכימים איתו. מאידך יש מה שנקרא “תת-מודע קוגניטיבי” אשר מתעסק בידע ובפתרון בעיות באופן לא מודע.
מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית בראשותו של פרופ’ רן חסין ופורסם בכתב העת של האקדמיה האמריקאית למדעים- PNAS, מגלה שתת-המודע מסוגל לפתור בעיות פשוטות בחשבון.
בהליך המחקר הציגו החוקרים לנבדקים סדרת תמונות כאשר לעין הראשונה התמונות התחלפו במהירות ולעין השנייה התמונות היו סטטיות. בשל התחלופה המהירה של התמונות בעין הראשונה, התמונות הסטטיות שמוצגות לעין השניה נתפסות רק באופן לא מודע ואינן מגיעות למודעות.
התברר שכאשר הציגו בעין השנייה, עין התת-מודע, תמונה סטטית של תרגיל בחשבון, היה לנבדקים קל הרבה יותר לבטא את התוצאה באופן מודע מאשר מספר אחר ולכן סברו החוקרים שהתת-מודע הוא זה שפתר את התרגיל.
ממצא זה, אם אכן יתברר כנכון, יכול לשנות את הדרך שבה החוקרים מסתכלים על תת המודע.
מבוסס על ידיעתה של מרי-אן גורביץ’, עיתון גלילאו מ”ס 174, ע”מ 44-45.
הזיכרון שלנו הוא היכולת לאחסן מידע אשר מגיע אלינו דרך החושים לטווח הקצר או הארוך ולשלוף אותו כשצריך. עד היום התיאוריה סברה שהזיכרון נמצא בתאי העצב, אך לא הסבירה כיצד עובד הזיכרון ברמה העמוקה יותר, משמע ברמה המולקולרית.
מחקר חדש שנעשה באוניברסיטה העברית בשילוב עם חברת MX Biotech
ושנרשם עליו פטנט מתאר מודל חדש אשר טוען שהמתכות, אשר נמצאות במוחנו בתווך הבין עצבי (משמע באיזורים שבין תאי העצב), הם אלו אשר מהוות את אבני הבניין של הזיכרון שלנו. זו גם הסיבה שמחקרים רבים מוכיחים שעודף או חוסר מתכות במוח משבש את יכולת הזיכרון.
לפי מודל זה, האינטראקציה של התווך הבין-תאי ו-15 המתכות בתוכו עם תאי העצב היא זו שמאפשרת את הזיכרון. מתכות כמו אשלגן או נתרן יוצרות מבנים לא יציבים אשר מהווים את הזיכרון לטווח קצר, בעוד מתכות כמו אבץ ונחושת יוצרים מבנים יציבים יותר אשר משמשים כזיכרון לטווח ארוך.
הבנת המודל ויישומו יכולה ליצור קבוצת תרופות חדשה למחלות אשר מערבות פגיעה בזיכרון של האדם כמו מחלת האלצהיימר.
חלבון ה-NF-kappaB הוא חלבון חשוב מאוד בתא האדם. מאידך כאשר הפעילות שלו לא נשלטת, הוא גורם לדיכוי של תהליך המוות של התא, האפופטוזיס, ואז להתפשטות של תאים סרטניים יוצרי גרורות ולהגברת עמידותם של גידולים לטיפולים כימותרפיים.
חלבון ה- NF-kappaB עובר, בתגובה לאיתותים חיצונים, אל הציטופלסמה של התא ושם גורם לביטוי של גנים מסוימים, משפעל גנים הגורמים להפסקת פעילותו וגם משתתף עיקרי ב”גיוס עובדים” לצורכי שיעתוק גנים (שיכפול גנים) תוך השתתפות בשלב שנקרא “ההארכה” ושבו נוצרות לגנים מוליקולות RNA.
מחקר אחרון של פרופ’ רבקה דיקשטיין ממכון וייצמן גילה מנגנון בקרה חדש אשר יכול להסביר את פעילותו הרצופה, המזיקה של חלבון ה- NF-kappa במקרים של דלקת וסרטן. מנגנון זה מתגלם בנוכחותו של גן בשם DSIF שבשלב ההארכה, ביחד עם NF-kappaB , מקדם את ביטוים של גנים שתפקידם להפסיק את פעילותו של NF-kappaB.
כאשר גן ה-DSIF לא קיים או שפעילותו נפגמת, בקרתו של NF-kappaB
נפגמת. התמקדות בתרופות שינצלו מנגנון בקרה זה יכול להצליח להגביר את פגיעותם של התאים הסרטניים ולהפחית את יכולתם לייצר גרורות.
סרטן השד הינו הסרטן הנפוץ ביותר אצל נשים וחיפוש תרופה לסרטן זה הוא אחד מהמטרות החשובות ביותר של המדענים.
מחקר חדש של האוניברסיטה העברית של הדוקטורנטית ורד בן חור בהנחיית ד”ר רותם קרני גילה שתאי סרטן השד משבשים אנזים חשוב בשם S6K1 על-ידי קיצור של המבנה שלו. הגרסאות המקוצרות הללו שולחים לתאים הסרטניים איתותים אשר גורמים להם לחזק את ממאירותם ולפלוש לרקמות אחרות.
מאידך, צורתו הארוכה של אנזים S6K1 מדכאת גידולים ומונעת מתאים נורמאליים להפוך לתאים סרטניים.
בעזרת מסקנות מחקר זה ניתן יהיה להגדיר ממאירות הגידול (בעזרת חיפוש אחר S6K1 מקוצר), לאתר את אותם חולים שלהם גירסאות מקוצרות של האנזים על מנת לתת טיפול בתרופות המסוגלות לעכב פעילותם ואולי גם להפוך בחזרה את S6K1 למצבו הארוך והנורמלי וכך לעכב את התחזקותם של תאי סרטן השד.
שפמנון הינו דג יחסית גדול שיכול להגיע עד למטר וחצי ואף יותר. דגים אלו ניזונים לרוב מדגים קטנים וסרטנים.
מחקר חדש שנערך על-ידי מדענים צרפתיים בראשות ג’וליאן קשרוסה
גילה ששפמנונים בנהר קטן ליד אלבי פיתחו טכניקת צייד מתוחכמת שבה הם קופצים על הגדה (פעולה אשר נקראת החפה או beaching) אל תוך קבוצת יונים שהגיעה להתרחץ על מנת לצוד אותם.
שיטת צייד כזו היא הראשונה שנצפית אצל דגים שאינם יונקים ימיים והיא אופיינית דווקא לפרטים הקטנים יותר, כנראה בשל אי יכולתם להתמודד עם השפמנונים הגדולים על הדגה בנהר.
עצם נפיצות ההתנהגות הזו באוכלוסייה אחת יכולה להעיד על התנהגות אשר נלמדת חברתית, התנהגות שבגלל הצורך בהתבוננות וחיקוי ולא באינסטינקטים, אינה אמורה להיות אופיינית לדגים.
מבוסס על ידיעתם של יונת אשחר ונעם לויתן, עיתון גלילאו מ”ס 174, ע”מ 14-15.