Toxoplasma gondiiפחד הינו תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה אך חיונית, אשר קיימת אצל בעלי חיים (כולל כמובן האדם) הנגרמת מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן, כמו למשל מראה של חיה מסוכנת. מאידך, מסתבר שטפיל חד-תאי בשם טוקסופלזמה גונדי (Toxoplasma gondii) או בשמו המקוצר “טוקסו”, אשר מסוגל להדביק מגוון בעלי חיים, אך חייב לסיים את מחזור חייו בתוך מעיים של חתול, מצליח להעלים את הפחד של חולדות ועכברים מפני חברי משפחת החתוליים (רק פחד זה נעלם, פחדים אחרים נשארים). יותר מכך, הוא אף גורם לזכרי החולדות להימשך מינית לחתולים, כך שהם ממש רצים אל טורפם הטבעי וניצודים בקלות. הוא עושה זאת על-ידי שינוי קבוע בביטוי הגנים במוחם של החולדות והעכברים הנגועים.
מחקר צרפתי חדש, אשר נעשה על-ידי קלמנס פוארוט ועמיתיה מהמרכז לאקולוגיה תפקודית ולאבולוציה שבמונפלייה ופורסם בכתב העת Current Biology, בחן את תגובתם של שימפנזים נגועים בטוקסו ושל שימפנזים לא נגועים, לריח השתן של טורפם הטבעי, הנמר. מתוצאות המחקר, אשר נעשה על אוכלוסיות יחסית קטנות, נראה שהשימפנזים הנגועים השתהו זמן רב יותר על שתן הנמרים מהשימפזים הלא נגועים. לא נמצאו הבדלים בהתנהגות שתי הקבוצות כאשר חשפו אותם לריח של שתן אדם או לריח של חתוליים אחרים.
ממצא זה, אף כי הוא מעניין, מצריך מחקרים נוספים על מנת אכן לקבוע שקיים קשר ישיר בין הידבקות בטוקסו לבין התנהגות השימפנזים הנגועים כיוון שיכולות להיות סיבות אחרות להבדלים אלו (כמו למשל היות השימפנזים הנגועים פזיזים מחבריהם). כמו כן לא סביר שהשימפנזים יאבדו את הפחד אך ורק מנמר ולא מבעלי חיים אחרים. מחקרים נוספים יכולים לשפוך אור נוסף על הממצאים הללו ולאשר את נכונותם.

 

מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, גלילאו מ”ס 210, ע”מ 15-14

 

קישור למאמר המקורי- כתב העת Current Biology

הטוקסופלסמה והשפעותיה על העכבר ועל האדם- הבלוג של אורי פלביץ

קצת על תחושת פחד ויתרונה האבולציוני

תפיסה מרחביתתפיסה מרחבית מוגדרת כיכולת לזהות, לתפוס ולעבד מידע הנוגע לצורתם ומיקומם של גירויים במרחב. היא מאגדת בתוכה מספר יכולות קוגניטיביות: יכולת חזותית, יכולת התמצאות מרחבית ויכולת רוטציה מנטלית (mental rotation). מחקרים מצאו הבדלים מסוימים ביכולת של נשים וגברים להתמצא במרחב לטובת הגברים (כפי שמצאו שיכולת חלוקת הקשב אצל נשים טובה יותר ושגברים נוטים יותר ללקות באוטיזם ואילו נשים, יותר באלצהיימר). הם גם מצאו שנשים לרוב מנווטות על פי סימני דרך מקומיים, בעוד שגברים מנווטים יותר לפי כיוונים ומרחקים, ושהורמון המין הזכרי, טסטוסטרון, יכול להיות קשור להבדלים ביכולות המרחביות בין נשים לגברים.
מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת נורבגיה על-ידי קרל פינצקה (Pintzka) ועמיתיו, ואשר פורסם במגזין Behavioural Brain Research, חילק קבוצה של 42 נשים לשתי קבוצות שוות- קבוצה ראשונה קיבלה טסטוסטרון באופן פומי (דרך הפה) וקבוצה שנייה קיבלה טיפות דמה (המחקר נערך בסמיות כפולה, כך שגם הנחקרות וגם החוקרים לא ידעו מי מקבל מה). במהלך המחקר התבקשו הנבדקות לבצע מטלות ניווט וירטואליות בעזרת משקפי תלת מימד וג’ויסטיק, כאשר במקביל נסרקה פעילות מוחן של המשתתפות בעזרת fMRI (ראשי תיבות של דימות תהודה מגנטית תפקודי- ע.ב.ח.). במחקר נמצאו הבדלים ביכולת הרוטציה המנטלית ובזיהוי כיוונים (להזכירכם- תכונה שמזוהה יותר עם היכולות המוחיות הניווטיות של גברים), אך לא נמצאו הבדלים ביכולת הניווט הכללית של שתי הקבוצות. לטענת החוקרים, הסיבה שלא נמצאו הבדלים ביכולת הניווט היא חוסר היכולת של הנשים לתרגם את היכולת המשופרת לזיהוי כיוונים בעקבות קבלת הטסטוסטרון לניווט טוב יותר, בשל חוסר אימון לתרגל שיטת ניווט חדשה מהשיטה בה היו רגילות לנווט עד כה.
מחקר זה אמנם מתמקד ביכולת הניווט, אך קשור ביכולת הבנה טובה יותר של ההבדלים בין המוח הנשי לזכרי. במחלת האלצהיימר, התוקפת פי שניים יותר נשים מגברים, חוש הכיוון הוא אחד הסימפטומים הראשונים להופעתה ולכן סביר להניח כי משהו מגן על הגברים יותר מהנשים. גורם זה יכול להיות קשור להורמוני המין.

 

קישור לידיעה- הבלוג של ד”ר נעם לויתן

קישור למאמר המקורי- sciencedirect

מהי תפיסה מרחבית?

שוניתן לימוני2דג שוניתן לימוני (Pomacentrus moluccensis) הוא דג אשר חי בשוניות האלמוגים של האוקיינוס השקט המערבי. כמו לכל דג, יש לו אוייבים והוא נאלץ להתמודד איתם באמצעים שונים. אחד האמצעים הללו הוא חומר אותו משחררים דגים פצועים לזירה, כאשר חומר זה משמש כחומר אזעקה ומושך דגים אחרים אל הזירה.
מחקר אשר נעשה באוניברסיטת ג’יימס קוק שבאוסטרליה על-ידי אונה לונסטדט (Lonnstedt) ומארק מק’קורמיק (McCormick) סבר שחומר זה נועד למשוך דווקא אוייבים אל הזירה ולא דגים אחרים לעזרה. בניסוי שעשו הם אכן ראו שהחומר אותו מפריש דג פצוע גורם למשיכת טורפים כגון דגי צבעון מהמין פסאודוכרומיס פוקוס (Pseudochromis fuscus) שאחריהם עקבו בעיקר, דגי קוד (בקלה), פורל ואפילו כרישים. לטענתם המטרה של הפרשת החומר היא למשוך אויבים לזירה על מנת לאפשר לשוניתן לנצל את המהומה ולברוח. במחקר נוסף הם הדגימו הצלחת השוניתן לברוח ביותר מקרים כאשר הצטרף לזירה טורף נוסף.
מחקר זה מעורר מחשבות לגבי תכונת בעלי חיים רבים, כולל האדם, להשמיע צעקות כאשר הם במצוקה ושאולי במקור המטרה היתה קצת שונה ממה שאנחנו חושבים כיום.

מבוסס על כתבתם של ד”ר יונת אשחר וד”ר נעם לויתן, גלילאו מ”ס 207, ע”מ 14-13

 

קישור למאמר המקורי- אתר royalsocietypublishing

סרטון של דגי השוניתן הלימוני

עטלף בתוך כדנית- זכויות התמונה שמורות ל-Merlin D.Thttle מאתר indefenseofplants
עטלף בתוך כדנית- זכויות התמונה שמורות ל-Merlin D.Thttle מאתר indefenseofplants

צמח הכדנית הינו צמח טורף, אשר שמו ניתן לו בזכות עליו דמויי הכד. רוב מיני הכדנית לוכדים חרקים אל תוכם, ולאחר שהחרקים טובעים במיצי העיכול בתוך העלים החלקים, הצמח מעכל אותם. מאידך ישנו מין כדנית בשם כדנית המסלי (Nepenthes hemsleyana), אשר נמצא בביצות בורנאו (בורנאו הינו אי בדרום מזרח אסיה, השלישי בגודלו בעולם; נחשב כאזור רבגוני וייחודי מבחינת החי והצומח- ע.ב.ח.), אשר יכולתו לפתות חרקים אל תוכו נמוכה יחסית. במקום זאת, על מנת לשרוד, מקיימת הכדנית שיתוף פעולה מעניין עם סוג עטלף קטן הנקרא “העטלף הצמרי על שם הארדוויק” (Kerivoula hardwickii). הכדניות מספקות לעטלפים מקום שינה מוגן בתוך עליהן ואילו גללי העטלפים מספקים לה חומרי מזון.
מחקר חדש, אשר נעשה על-ידי בני הזוג קרולינה ומיכאל שנר (Schoner) מאוניברסיטת גרייפסוואלד שבגרמניה בעזרת ראלף סימון (Simon) מאוניברסיטת ארלנגן-נירנברג, חקר בעזרת ניסוי את הדרך שבה מוצאים העטלפים את דרכם לכדניות. התברר שהדופן האחורית של כדי כדנית המסלי מחזירה את ההד החוזר אשר שולחים העטלפים לסביבתם בצורה הרבה יותר טובה משאר מיני הכדניות.
מחקר זה מגלה שמעבר לשיתוף הפעולה בין העטלפים לכדניות, הם גם הצליחו למצוא דרכים לתקשר ולמצוא זה את זו על מנת ליישמו.

 

קישור לכתבה על הידיעה- תיבת נעם (ד”ר נעם לויתן וד”ר יונת אשחר)

קצת על צמח הכדנית

לסביותהומוסכסואליות, על פי ההגדרה המינית, היא משיכה של בעל חיים אל בני מגדרו. היא קיימת אצל מאות מינים של בעלי חיים- החל מתולעים וחרקים, דרך עופות, דו חיים וזוחלים וכלה ביונקים והאדם ביניהם. בשל הגדרה זו, סביר לחשוב שההומוסכסואליים מביאים פחות או אינם מביאים בכלל צאצאים לעולם ואז נשאלת השאלה מדוע סוג התנהגות זה לא נכחד מן העולם במהלך מיליוני שנות האבולוציה?
ככל הנראה התשובה קשורה בכך שהגורמים הגנטיים אשר משפיעים לכיוון הומוסכסואליות מעניקים יתרון רבייתי מסוג מסוים, כאשר סברה אחת טוענת שהימצאות הגנים מעניקים לנקבות יכולת פוריות גבוהה יותר (Sexually Antagonistic Selection) וסברה שנייה טוענת שהיתרון הרבייתי מוענק לאלו הנושאים אללים שונים ולכן שומרים על הגנים הרלוונטים במאגר הגנים (דומיננטיות יתר).
מחקר חדש, אשר בוצע בסקוטלנד בהובלת ג’סיקה הוסקינס (Hoskins), מגלה ששני הסברות נכונות. המחקר נעשה על 50 שושלות זבובי דרוזופילה, אשר דורגו על פי רמת ההומסכסואליות שמגלים פרטיהן. התוצאות הראו שבנות השושלות בהן היתה נטייה להומוסכסואליות, הפגינו פוריות יתר, וגם אלו שנשאו אללים שונים (זיווג של שושלת שהפגינה הומוסכסואליות לבין שושלת שלא הפגינה הומוסכסואליות) היו פוריות יותר.
מחקרי המשך יכולים לנסות לאתר את אותם הגנים (מאחר שיש גם חוקרים הטוענים שהומוסכסואליות איננה גנטית אלא נוצרת ברחם- ע.ב.ח.) ולבסס את הטענה גם לגבי בעלי חיים אחרים, ביניהם האדם.

 

קישור לכתבה- בלוג תיבת נעם

קישור למאמר המקורי- אתר royalsocietypublishing

קצת על הומוסכסואליות

פשפש המיטהפשפש המיטה (Cimex lectularius) הוא חרק טפיל חסר כנפיים אשר ניזון מדם אדם. הוא מסתתר במהלך היום מתחת למזרונים ולמצעי מיטה ומגיח בלילה, שואב דם וחוזר למחבואו. פשפש המיטה, אשר מוצאו הוא מפשפש העטלפים (Cimex pipistrelle), התחיל לצרוך דם אדם עוד בתקופת המערות וכך, במהלך השנים התאים את עצמו לצריכת דם אדם ולפעילות לילית בשונה מפשפש העטלפים (הטענה היא שהפיצול בין פשפש העטלפים לפשפש המיטה התרחש לפני כ-245 אלף שנים).
כיום פשפש המיטה ופשפש העטלפים מסוגלים להביא צאצאים ביחד, מכאן שהם אמנם נחשבים לזנים שונים אך עדיין למין אחד. מאידך מחקר אחרון אשר נערך על-ידי וורן בות’ (Booth) מאוניברסיטת טולסה באוקלהומה בארצות הברית, ביחד עם צוותי מחקר נוספים מארצות הברית ומצ’כיה, השווה בין ה-DNA של שני הזנים והראה כי יתכן שהזנים השונים של הפשפשים יתפצלו בעתיד למינים שונים, כך שלא יוכלו להביא צאצאים ביחד.
הסיבה להפיכתם למינים שונים היא עצם התפתחותם הנפרדת. פשפש המיטה פיתח מוטציות עמידות לחומרי הדברה ואילו פשפש העטלפים לא הודבר ולא לא פיתח מוטציות כאלו. הפשפשים השונים גם אינם מזדווגים ביניהם ולכן לא מחליפים ביניהם חומר גנטי. לסיכום, זוהי הדגמה מצויינת כיצד באמצעות חשיפה לסביבה שונה נוצרים מינים שונים מאותו המין.

 

קישור לידיעה – בלוג תיבת נעם

קישור למאמר המקורי- אתר Wiley Online Library

קצת על פשפש המיטה

נוצהנוצות, באופן אינטואיטיבי, מתקשרות בעיקר לציפורים. הנוצות בנויות מחלבון בשם קרטין (החלבון אשר משמש, בין השאר, לבניית שיער, קשקשים וציפורניים) ומבין תפקידיהן, יכולת תעופה ושמירה על חום הגוף. הסברה הינה שמקורן של הנוצות הינו בקשקשים של הדינוזאורים, אך מחקר חדש מגלה שמעבר לכך שהיו דינוזאורים עטויי נוצות, מקור הגנים של הנוצות הינו קדום הרבה יותר.
המחקר, אשר בוצע על-ידי חוקרים ממספר אוניברסיטאות בארצות הברית וקנדה, בראשותו של קרייג לאו (Lowe) מאוניברסיטת סטנפורד, בדק את הגנים האחראים ליצירת הנוצות ואת רצפי הבקרה אשר נועדו להפעלת גנים אלו. במהלך המחקר, סקרו החוקרים גנומים של יצורים אחרים במטרה לאתר את אותם גנים ורצפי בקרה בבעלי חיים אחרים מלבד עופות ואותם גנים נמצאו כבר אצל הדגים, האבות הקדמוניים של הזוחלים, היונקים והעופות וכמובן גם נמצאים אצלנו. אצל הדגים, אותם גנים כמובן לא שימשו ליצירת נוצות אלא שימשו ליצירת פנוטיפים אחרים (פנוטיפים הם התכונות שניתן לראות, אשר נובעות מאינטרקציה בין הגנים לבין הסביבה- ע.ב.ח.). מאידך, כאשר התנאים הסביבתיים סיפקו ליכולת התעופה יתרון הישרדותי, האבולוציה “פעלה” לכיוון זה ואז, בנוסף לגנים אלו, התפתחו גם רצפי הבקרה להפעלתם.
מחקר זה הוא אחד משורת מחקרים אשר משווים בין גנומים של יצורים שונים, תהליך שהתאפשר בעקבות יכולת המדע בשנים האחרונות לרצף גנום ביעילות גדלה והולכת.

 

קישור לכתבה- אתר Timeout

קישור למאמר המקורי

קצת על נוצות

דג ה-placoderm
דג ה-placoderm

רוב בעלי החיים היבשתיים מבצעים את הרבייה בעזרת הפריה פנימית, תהליך שבו הביציות פוגשות את תאי הזרע בתוך גוף הנקבה ולא מחוץ לגופה, כפי שמתקיים בהפריה חיצונית. לרוב הזדווגות מקדימה הפריה פנימית.
כיום רוב הדגים מתרבים בעזרת הפריה חיצונית (הזכר מפריש את תאי הזרע על תאי הביצה שמפרישה הנקבה החוצה), אך מחקר חדש אשר פורסם באתר Nature מגלה שדגים קדומים בשם פלקודרמים (Placoderms), דגים דומי הכרישים של היום שחיו לפני מאות מיליוני שנה, התרבו בעזרת חדירה והפריה פנימית. בחלק מהפלקודרמים ניתן לראות מבנה הקרוי קלספר (Clasper) אשר משמש את הזכר להעברת הזרע אל תוך הנקבה.
הפלקודרמים, אשר נכחדו לפני כ-70 מיליון שנה לקראת סוף תור הדבון, הם האבות של דגי הגרם, אשר התרבו בהפריה חיצונית, אך לאחר מילוני שנה נוספים הופיעה שוב היכולת להפריה פנימית עד לשוכני היבשה של ימינו.

 

מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, גלילאו מ”ס 196, ע”מ 10-11.

 

קישור לכתבה- בלוג תיבת נעם

המאמר המקורי באתר Nature

על היתרונות והחסרונות של הפריה פנימית וחיצונית (קובץ וורד)