זיכרון הוא דבר חשוב, מאידך כאשר אנחנו תינוקות, אנחנו לא ממש זוכרים את החוויות שלנו. בעבר סברו שחוסר היכולת להיזכר נובע מכך שאין לתינוקות שפה, תפיסת עצמי או כישורים מנטליים מתאימים הנחוצים לאחסון זיכרונות, אולם לאחרונה, שני מדענים מבית החולים לילדים בטורנטו בשם פול פרנקלנד ושינה ג’וסלין (Paul Frankland & Sheena Josselyn), טוענים שהסיבה לשיכחה היא צמיחתם המהירה של תאי עצב חדשים במוח התינוק, צמיחה אשר חוסמת את הגישה לזיכרונות החדשים.
במהלך מחקרם ניצלו החוקרים את העובדה שגם עכברים שוכחים את ילדותם המוקדמת ושינו את קצב הצמיחה של תאי עצב בהיפוקמפוס של עכברים צעירים ובוגרים. התברר שהאטת קצב צמיחת תאי העצב בהיפוקמפוס של עכברים צעירים הביא לכך שהזיכרון לטווח ארוך שלהם היה טוב יותר. לעומת זאת, האצת קצב צמיחת תאי העצב בהיפוקמפוס של עכברים מבוגרים הביא לכך שהם זכרו פחות טוב.
לטענת החוקרים, סיבה זו בנוסף לעובדה שקליפת המוח הקדם-מצחית (prefrontal cortex), איזור נוסף שבו מוצפנים הזכרונות, אינו מפותח אצל תינוקות, מונעת יכולת היזכרות בזכרונות ינקות. ככל שגדלים, כך קצב צמיחת תאי העצב מואט ואז נוצר איזון בין יצירת הזיכרונות לבין שמירתם.

קישור לכתבה- אתר סיינטיפיק אמריקן ישראל

קישור לכתבה באנגלית- אתר scientificamerican

קצת על הזיכרון שלנו

המירוץ למיליון התחיל לא מזמן והחווים אותו מספקים לעצמם חוויות שאינם שגרתיות, אולם האם שיתוף חוויות אלו יעזור להם בעתיד להיות מקובלים יותר חברתית?
במהלך מחקר חדש, אשר נערך על-ידי דניאל גליברט, טימותי ווילסון וגאס קוני (Daniel, Timothy & Cooney) מאוניברסיטת הרווארד ואשר פורסם בכתב העת Psychological Science, בוצעו מספר ניסויים שבדקו זאת. בסדרת הניסויים, חלק מהנחקרים חוו חוויה מיוחדת יחסית כמו צפייה בסרטון מעניין וחלק אחר צפה בסרטים שדורגו כפחות מעניינים. אז נפגשו כל הנחקרים לפגישה חברתית ודיברו על החוויה שחוו. לאחר מכן התבקשו הנחקרים לדרג את תחושתם לגבי כמה דחויים וכמה מקובלים חשו במהלך הפגישה ומה מצב רוחם. מתוצאות הניסוי התברר שנחקרים, אשר שיתפו חוויה מיוחדת, חשו דחויים יותר וכתוצאה מכך מצב רוחם היה ירוד יותר. ניסוי שני בסדרת הניסויים גילה שהנחקרים אף לא צופים את המחיר החברתי ביגרם בעקבות שיתוף צפוי של חוויה מיוחדת.
שכלול התוצאות של סדרת הניסויים כולה הראתה ששיתוף אחרים בחוויה מיוחדת עלולה לקלקל את האינטרקציה איתם, אולי כתוצאה מחוסר מכנה משותף או קנאה, אם כי ברור שלא כך הדבר בכל סיטואציה ולכן נדרשים גם מחקרי המשך לתמוך במסקנה זו.

מבוסס על כתבתה של מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ”ס 194, ע”מ 46-47

קישור למאמר המקורי

קישור לכתבה- אתר Timeout

הדינוזאורים היו זוחלים מטילי ביצים, אשר התקיימו על פני כדור הארץ בעידן שנקרא עידן המזוזואיקון, ונכחדו‏, על פי הערכת המדענים, לפני כ-65 מיליון שנים. הסברה היא שהדינוזאורים הותאמו לחיים על פני היבשה, אך מחקר חדש מגלה שדינוזאור בשם ספינוזאורוס (Spinosaurus), כנראה הטורף הגדול ביותר אי פעם שחי בעולמנו לפני כ-100 מיליון שנה, היה מותאם גם לחיים במים.
החוקרים ניתחו שרידי עצמות של ספינוזאורוס שנמצאו במצריים וגילו מספר התאמות אשר מרמזות על כך שהוא חי במים או לפחות בילה שם זמן רב. הם גילו, בין השאר, שלספינוזאורוס היו נחיריים שמוקמו גבוה בגולגולת, כפות רגליים שטוחות, זנב שרירי ששימש כמנוע לשם תנועה ואף חורים קטנים בקצה החוטם אשר נועדו לזיהוי של תנועות במים (בדומה לתנין של היום). כמו כן נמצאו אצלו עצמות כבדות אשר מונעות ציפה על פני המים.
ניתוח חדש זה מלמד על דרכה של האבולוציה ליצור באופן אקראי, למשך דורות, תהליך של שינוי גנטי באוכלוסייה ‏‏אשר מאפשר את התאמת אורגנזימים לסביבות אקולוגיות, במקרה הזה, סביבות משופעות במים.

מבוסס על כתבתם של יונת אשחר ונעם לויתן, גלילאו מ”ס 194, ע”מ 6-7

קישור לידיעה-בלוג תיבת נעם

קישור למאמר המקורי- אתר sciencemag

קצת על הספינוזאורוס

טעמים נזכרים במוח באזור בקליפת המוח אשר נקרא “האי” ( Insular Cortex). מאידך, זיכרונות הקשורים למקום וזמן שבו התרחשה החוויה נוצרים ומתגבשים בהיפוקמפוס. עד היום סברו החוקרים שזיכרונות הקשורים לחוויות של טעימה אינם תלויים בזמן ומקום שבו הם נחוו, משמע שהאיזורים שהוזכרו אינם קשורים, אך מחקר חדש שנערך על-ידי הדוקטורנט צ’ינאקרופאן אדאיקן, במעבדתו של פרופ’ קובי רוזנבלום מחוג סגול לנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה בשיתוף חוקרים מטוקיו, חשף שקיים קשר בין איזורים אלו.
המחקר נערך בעכברים עם יכולת ליצור זכרונות חדשים ועם עכברים שהונדסו לא ליצור זכרונות כאלו. תוצאותיו הראו שכאשר העכברים חוו חווית טעם שלילית במקום מסוים, הזיכרון השלילי ליווה אותם ביתר שאת כאשר טעמו באותו המקום, לעומת מצב שבו טעמו את אותו טעם שלילי במקום חדש. כאשר חווית הטעם היתה חיובית לא נמצאו הבדלים. החוקרים הראו קשר דומה גם בהקשר למשך הזמן שבו נחוותה חווית הטעימה השלילית בשנית.
מחקר זה מעיד על כך שגם בחווית טעם פשוטה יחסית, המוח מערב את ההיפוקמפוס לחוויה משולבת הכוללת מידע של מיקום וזמן ויכול לעזור בעתיד להבין טוב יותר את התפקוד ההתנהגותי והפגיעה במצבים מסוימים ביצירת זיכרונות, גם פשוטים יחסית, במוח.

מבוסס על כתבתו של אילן יבלברג, גלילאו מ”ס 194, ע”מ 44-45

קישור לידיעה-אתר אוניברסיטת חיפה

קצת על חוש הטעם וסוגי הטעמים השונים

מנהיגים פוליטים מובילים מדיניות של ממשלות ואירגונים בעולם, ביניהם גם של אירגוני טרור. הם אלו המחליטים החלטות בעלות חשיבות להמוני בני אדם. מסיבה זו חוקרים בתחומים שונים מנסים לאתר שיטות ללמוד עליהם ככל האפשר ואז להגדיר את הפרופיל הפסיכולוגי שלהם (למשל, אם נאתר שלמנהיג יש נטייה לראות את עצמו ככל-יכול, נפיק מכך שהוא תופס את העולם במונחי צייד-ניצוד ולכן לא תהיה לו בעיה לפגוע בחפים מפשע).
חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון, בראשותו של פרופ’ יאיר נוימן, פיתחו שיטה חדשה לבניית פרופיל פסיכולוגי של מנהיג וזאת על סמך ניתוח טקסטים שהוא כתב. בשיטה זו מנתחים החוקרים את המילים בהם משתמש המנהיג בכתביו בסמיכות למילים אחרות, יוצרים ווקטורים מתאימים בהתאם לכך ואז בודקים זאת מול מסד נתונים של טיפוסי אישיות.
שיטה זו יכולה להתוות מדיניות פעולה מסוימת כלפי מנהיג על מנת להשיג את התוצאות הטובות ביותר הנדרשות לשם ביטחון המדינה.

מבוסס על כתבתו של אמיר רוזנבליט, גלילאו מ”ס 193, ע”מ 34-35

קישור לידיעה-אתר אוניברסיטת בן-גוריון

יכולת של חומר לתקן את עצמו, למשל בעזרת אטימה של חורים שנגרמים בו, היא יכולת שמדענים מנסים להשיג זמן רב. כבר במלחמת העולם השנייה, פיתחו מדעני בעלות הברית גומי מתנפח אשר מסוגל לסתום חור בתוך מיכל דלק.
בהמשך השנים פותחה גם יכולת טובה לאחות חורים מיקרוסקופים, אך לאחרונה, חוקרים מאוניברסיטת אילינוי בארצות הברית בראשותו של פרופ’ סקוט ווייט (White) הצליחו לפתח טכנולוגיה חדשה אשר מאפשרת לחומרים פלסטיים לאטום גם חורים גדולים בתוכם. טכנולוגיה זו עושה שימוש במערך צינוריות זעירות אשר מובילות שני סוגי נוזלים, אחד בצבע כחול ואחד בצבע ורוד. בעת פגיעה נוזלים אלו מתערבבים ביניהם ויוצרים ג’ל אשר מתקשה ואוטם בתוך דקות את החור (תהליך הדומה למה שמבצעים טסיות הדם בגופנו בעת פציעה).
פיתוח זה, אשר נמצא בתהליך של מעבר לייצור תעשייתי, יכול לתרום לתחומים רבים ושונים בעולם הטכנולוגיה והמדע.

מבוסס על כתבתו של עידו גנוט, גלילאו מ”ס 193, ע”מ 14-15

קישור לידיעה-אוניברסיטת אילינוי

סרטון אשר מתאר את תהליך סתימת החור-אתר youtube

מחלת הסכיזופרניה (שסעת בעברית) היא הפרעה נפשית כרונית נפוצה יחסית השייכת לקבוצת המחלות הפסיכוטיות. חלק מסימניה הם הזיות, מחשבות שווא, הפרעות בחשיבה וצמצום רגשי. מחקרים מעידים על כך שכ-80% מהסיכויים ללקות בסכיזופרניה הינם מסיבות גנטיות. מאידך מדענים מנסים, ללא הצלחות ניכרות, לזהות גנים ספציפיים אשר גורמים לה.
לאחרונה, מחקר, אשר בוצע על-ידי קבוצת חוקרים מאוניברסיטת ווישינגטון, ביניהם רוברט קלונינגר (Robert Cloninger) ודראגן סוורקיק (Dragan Svrakic), קבע על סמך אנליזה גנטית שהסכיזופרניה איננה מחלה אחת אלא מורכבת משמונה מחלות נפרדות, כל אחת בעלת סימפטומים ייחודיים משלה.
המחקר, אשר בו בוצעו סקירות גנטיות ליותר מ-4,000 אנשים הלוקים בסכיזופרניה ול-3,800 אנשים שאינם לוקים בסכיזופרניה (קבוצת ביקורת), איתר 42 אשכולות גנים שונים אשר קשורים לסכיזופרניה וקישר ביניהם לסימפטומי החולים. כך הצליחו החוקרים להראות בצורה מדוייקת יותר את ההסתברות להתפרצות סכיזופרניה בהתייחס לממצאים הגנטיים ולסימפטומים ולחלק את המחלה לשמונה הפרעות שונות.
מחקר זה, אשר תורם למחשבה שגנים אינם פועלים לבדם, אלא בתוך קבוצה בה יש ביניהם אינטרקציות שונות, מצליח לפרוץ את הדרך מרובת הכשלונות בה חיפשו החוקרים אחר גנים יחידים אשר גורמים לסכיזופרניה. הוא יכול להוות אבן דרך לגילוי אינטרקציות בין גנים גם כגורם למחלות נפוצות ומורכבות אחרות כמו מחלות לב או סכרת.

קישור לידיעה-אתר הידען

קישור למחקר באתר אוניברסיטת וושינגטון

קצת על סכיזופרניה