סטלה גולדשלגמספר היהודים בגרמניה ירד בצורה משמעותית במהלך שלטון הנאצים- בתחילה בגלל הגירה ולאחר מכן בגלל גירוש למזרח (אקציות למיניהם- ביניהם אקציית המפעלים ואקציית בית החולים), התאבדויות ומקרי רצח. מאידך, לפני הגירוש למזרח (אשר הסתיים ברוב המקרים באושוויץ, הוצאות להורג בירייה או חיים קצרים בגטאות במזרח), היו יהודים בגרמניה שהחליטו לרדת למחתרת, משמע להתחזות ל”לא יהודים” (קראו להם גם “צוללות” והיו ביניהם גם מישלינגה מדרגה ראשונה, משמע אזרחים שלפי תורת הגזע לא היו לגמרי יהודים אלא רק “מזוהמים” חלקית בדם יהודי בגלל נישואי תערובת).
הירידה למחתרת הייתה צעד קשה לאותם יהודים מאחר שהגסטפו איתר את ההעלמות והוציא להורג יהודים אחרים במקומם, לרוב מההתאחדות היהודית. ככל שהתקדמה המלחמה, כך היה הגסטפו יותר אובססיבי בלכידת אותם יהודים. הוא לא עשה זאת רק בעזרת הלשנות וכוחות משטרה אלא גם בגיוס של “לוכדים” יהודים. אותם לוכדים, המפורסמת שבהם הייתה סטלה גולדשלג קיבלר איזאקזון, בתו היפיפייה של מלחין ולאחר מכן זמרת בפני עצמה, היו מגויסים על-ידי הגסטפו כפי שמגייסת כיום המשטרה אנשים בעולם התחתון ומציעה להם הקלה בעונשם על מנת לתפוס פושעים אחרים, גדולים יותר. הם היו נהנים מתלושי מזון, מיכולת להסתובב ללא הכוכב ובעיקר הם ומשפחתם ניצלו זמנית מהגליה. פעולותיהם היו יזומות, לעיתים הם היו מתחזים לאסירים על מנת לצבור מידע על “יורדים למחתרת” או מסתובבים במקומות ידועים ליהודים. לעיתים היו לובשים את המעילים השחורים של אנשי הגסטפו וטוענים שהם הגסטפו. ברגע שהיו מזהים יהודי, מספיק שהיו צועקים “תפסו את היהודי” וכל עוברי האורח היו מתגייסים לתפוס את הקורבן הנמלט.
חלק מהלוכדים נרצחו בידי יהודים אחרים במהלך המלחמה, חלק בידי הגרמנים וחלק נשפטו לאחריה על-ידי הרוסים בגין שיתוף פעולה עם הנאצים והוצאו להורג. הם פעלו תחת משטר שסחט אותם תחת הטענה של “להיות יהודי זה פשע” ובגללם רק אחד מתוך ארבעה יהודים שירד למחתרת ניצל.

מתבסס על מידע מהספר “גרמנים נגד גרמנים” מאת פרופ’ משה צימרמן

 

כתבה על הלוכדים

קצת על סטלה גולדשלג

הטלאי הצהובמחקרים רבים אשר נערכים בעולם מתמקדים בחוויות שאנשים חווים, כמו למשל טראומות, לסיכויי תחלואה בהמשך החיים. מחקר כזה, אשר נערך באוניברסיטת חיפה בראשותה של ד”ר נעמי וין-רביב מבית הספר לבריאות הציבור בדק את הקשר בין פוסט טראומה אשר נגרמה בשל אירועי השואה לבין תחלואה בסרטן השד אצל ניצולות שואה.
מחקר קודם בעניין, אותו גם ערכה ד”ר וין-רביב, מצא ששיעור התחלואה בסרטן אצל ניצולי שואה הינו גבוה יותר באופן מובהק מכאלו שעלו ארצה מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה. במחקר הנוכחי נבדקה בקרב קבוצת המחקר וקבוצת הביקורת האם לקו בפוסט טראומה בשל אירועי השואה (תוך שלילת פוסט טראומה מאירועים שקרו לאחר מלחמת העולם השנייה). כמו כן נבדקה רמת הרעב אותו חוו הניצולות, זאת על פי מספר מדדים- חלקן אוביקטיבים וחלקן סוביקטיבים.
תוצאות המחקר הראו שאכן קיים קשר בין הניצולות שחוו פוסט טראומה לבין התחלואה בסרטן, אך החשיפה לרעב הינו משתנה אשר משפיע על קשר זה (משתנה מתערב). במילים אחרות, תסמונת הפוסט טראומה מהווה גורם סיכון ללקות בסרטן השד רק כאשר קיים כבר גורם סיכון מוכר אחר כמו רעב.
מחקר זה פותח פתח למחקרים נוספים לשם הבנת הקשרים בין חוויות שעובר האדם- נפשיות וגופניות- לבין סיכויי התחלואה שלו בעתיד.

 

קישור לידיעה-אוניברסיטת חיפה

מהי הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית?