טכנולוגיית ה-MRI היא טכנולוגיה שאין צורך להציג אותה. היא קיימת כבר מעל ל-50 שנה וזוכה למחקר מתקדם ולשבחים מרובים. מאידך בשנים האחרונות צמחה לה טכנולוגיה אחרת לדימות, אולי פחות ידועה, בשם MPI, אשר כוללת כבר סורקים מסחריים שיצאו לשוק (כפי שמופיע בתמונה).

טכנולוגיית ה-MPI היא ראשי תיבות של Magnetic particle imaging, דימות בעזרת חלקיקים. מדובר בטכניקה טומוגרפית (משמע מציגה חתכים כמו ב-CT ו-MRI) לא פולשנית, של חלקיקי תחמוצת הברזל (SPIO- Superparamagnetic Iron Oxide) אשר מוכנסים לגוף כאשר הם משולבים בתוך נתבים (SPIONs- Superparamagnetic Iron Oxide Nanoparticles). קוטרם בין 1 ל-100 ננומטר.

חלקיקי תחמוצת הברזל נחקרו רבות בשנים האחרונות, בגלל התכונות העל-פרמגנטיות שלהם (על-פרמגנטיות,  Superparamagnetic, היא תופעה שבה החלקיקים המגנטיים מתנהגים כמו מגנטים רק כאשר מופעל עליהם שדה מגנטי חיצוני, וכשהשדה המגנטי מוסר, הם מאבדים את המגנטיות שלהם). חלקיקים אלו מוזרקים לגוף כאשר הם מצופים בחומר אחר (כמו דקסטרן, קרבוקסידקסטרן או פוליאתילן גליקול) על מנת לשפר את היציבות שלהם ולהתאים אותם לסביבה הביולוגית. טכניקת הדימות MPI מאתרת את אותם חלקיקים ואת תנועתם בתוך הגוף. מכיוון שהגוף לא מכיל SPIONs באופן טבעי, האות המתקבל הוא ללא רעש רקע, מה שמאפשר יצירת תמונות ברורות ומדויקות. לאחר מכן חלקיקים אלו מתפרקים בגוף בצורה טבעית.

את ה-MPI יצרו לראשונה בשנת 2001 מדענים גרמניים, העובדים במעבדת המחקר המלכותית של פיליפס בהמבורג. המערכת הראשונה הוקמה בשנת 2005. מאז הטכנולוגיה קודמה על ידי חוקרים אקדמיים במספר אוניברסיטאות ברחבי העולם ולאחרונה סורקי ה-MPI המסחריים הראשונים של חברת Magnetic Insight ושל חברת Bruker Biospin הפכו לזמינים.

למרות הדימיון המסוים בשם, ה-MPI וה-MRI שונים לגמרי בחומרה שלהם. אם ב-MRI אנחנו זקוקים לשדה מגנטי חיצוני לשם קבלת סיגנל, ב-MPI השדה המגנטי של איזור הדגימה הינו אפס או כמעט אפס. אנחנו בעצם יוצרים איזור ללא שדה מגנטי ואז משתמשים בשדה מגנטי משתנה. בעקבות כך חלקיקי SPIO יכולים להתמגנט בקלות, אין לנו שום הפרעות מרקע אחר מאחר, כפי שכבר הוזכר, ברקמות הגוף אין חלקיקי SPIO באופן טבעי, וכך התמונות יוצאות ברזולוציה גבוהה מאוד. MPI  לא אמורה להחליף את סריקות ה-MRI וה-CT אלא להוות בדיקה משלימה לגביהן.

פוטנציאל היישומים של ה-MPI לא מועט- מהדמיית לב בזמן אמת, דרך דימות גידולים מוצקים ומיקרו-גרורות, ועד יכולת לעקוב אחרי תא יחיד בכל הגוף. יישום מרתק אחר הוא דימות פונקציונלי של המוח בעזרת MPI. יכולת הרגישות הגבוהה (רזולוציה של פחות מ-0.4 מ”מ), יכולת הרזולוציה הטמפורלית המצוינת (20 אלפיות השנייה) וניגודיות גבוהה (כיוון שאין רעשי רקע) ביחס לטכניקות דימות פונקציונליות אחרות, מבטיחות שילוב רפואי של MPI ואף יכולת לחקור נוירו-אקטיבציה תפקודית ברמה של מטופל יחיד.

 

אתר הבית של International Workshop on Magnetic Particle Imaging

מאמר מסכם על MPI- NCBI (National Center for Biotechnology Information)

 

כותב הכתבה: עופר בן חורין, בעל ניסיון של כ-20 שנה באפליקציות, מחקרי תרופות והדרכה בתחום ה-MRI.
מחבר הספר “MRI המדריך המלא- רפואה ופיזיקה נפגשות” באתר www.mriguide.co.il

 

מלחמה, כמו המלחמה שנכפתה עלינו בימים אלו, הינה לא דבר נעים. חיילים ואזרחים נהרגים, רבים נפצעים, חלק נחטפים. הקיצוניות של המלחמה, בעצם המדד לקונפליקט הקשה ביותר בין מדינות, היא דבר שלילי לכל הדעות אבל בתקופות מלחמה יש, פעמים רבות, את ההתפתחויות הטכנולוגיות הכי טובות. כדברי אפלטון, ”הצורך הוא אבי ההמצאה” ואכן במלחמה מתקיים הצורך לזרז המצאות ולנסות טכנולוגיות חדשות על מנת לקבל יתרון על הצד השני. כך קורה כיום בישראל עם ניסיון מערכת הלייזר “מגן אור” ועם מערכת “חץ 3”, וכך קרה בעבר, לפני יותר ממאה שנה, במלחמת העולם הראשונה, עם ניידות הרנטגן של מארי קירי.

וילהלם רנטגן גילה את קרינת X או קרינת הרנטגן (X radiation) במקרה בנובמבר של שנת 1895. רנטגן ביצע ניסוי, בו חקר את התופעות הנוצרות כאשר זרם חשמלי עובר דרך גז בלחץ נמוך מאוד. הוא העביר מתח חשמלי בשפופרת ואקום שבתוכה אנודה וקתודה, ולפתע הבחין בזוהר ירוק על מסך פלורסנטי בחדרו- הוא שיער שמדובר בקרן. לאחר שחזר על הניסוי שוב ושוב, הוא גילה שהקרינה חודרת באופן שונה דרך חומרים שונים, בין השאר גם דרך כף ידה של אשתו או גופו שלו, וכך גילה שהקרינה משקפת את עצמות הגוף ולכן יכולה לאתר פתולוגיות בעצמות.

מארי קירי היא דמות שנכתב עליה לא מעט. השם המלא שלה לא פשוט להיגוי- מאריה סקוואדובסקה קירי (Maria salomea Skłodowska). היא נולדה בפולין בשנת 1867 והיא מדענית שנחשבת לפורצת דרך בכל קנה מידה. כשמלחמת העולם הראשונה פרצה בשנת 1914, קירי היתה כבר בת 47 ועטורת תהילה ופרסים- בין השאר שני פרסי פרס נובל (בשנת 1903, בפרס נובל לפיזיקה, ביחד עם בן זוגה פייר קירי ועם אנרי בקרל, בזכות מחקרם על תופעת הקרינה, ובשנת ,1911 בפרס נובל לכימיה, על גילוי וחקר הרדיום והפולוניום).

כשמלחמת העולם הראשונה החלה, הכוחות הגרמניים החלו להתקרב אל פריז, אז מקום מגוריה של קירי. היא נאלצה להפסיק את מחקריה ברדיום, אספה אותו אל תוך מיכל מרופד עופרת ושלחה אותו אל כספת סודית בעיר בורדו. ללא נושא המחקר שלה, החלה קירי להשתעמם, אך לא אישה כמותה תישאר ללא תעסוקה. היא החליטה לחשוב כיצד היא יכולה לתרום למאמץ המלחמתי- אבל לא בדרך הרסנית אלא בדרך של הצלת חיים.

בביקוריה בשדות הקרב, קירי שמה לב לכך שהרופאים מתקשים באבחון פגיעות אצל החיילים שנפגעו ולכן הטיפול בהם התעכב. דבר זה הביא אותה לרעיון פורץ דרך- להביא בדרך יצירתית את הרנטגן אל שדה הקרב וכך לעזור לרופאים ולפרמדיקים לאבחן פציעות באופן מדוייק יותר.

בשנת 1914, מכשירי הרנטגן אמנם שימשו לדמות את עצמות הנבדקים וגם כדי לאתר חפצים זרים בגוף- כמו כדורים, אבל הם הותקנו בבתי חולים בעיר, הרחק משדות הקרב שבהם טופלו חיילים פצועים. הפתרון של קירי היה להמציא את “המכונית הרדיולוגית” הראשונה – רכב המכיל מכונת רנטגן וציוד צילום של חדר חושך – שניתן להסיע עד שדה הקרב, שם יכלו מנתחי הצבא להשתמש בקרני רנטגן כדי לדעת כיצד לבצע את הניתוחים שלהם.

איך קירי עשתה זאת?

היא לקחה מכונות רנטגן שהיו במעבדות אוניברסיטאיות והתקינה אותן על כלי רכב רגילים. היחידות הניידות, שכונו “Little Curies”, הגיעו לקו החזית ואפשרו ל-150 אחיות שקארי הכשירה לשם הצילומים לסייע במאמץ המלחמתי ולהעריך במהירות חיילים פצועים, ובכך לקבוע מי מהם צריך ניתוח.

המימוש של הדברים הללו לא היה פשוט. מכשול מרכזי אחד היה הצורך בכוח חשמלי להפקת קרני הרנטגן. קירי פתרה את הבעיה על ידי שילוב דינמו – סוג של גנרטור חשמלי – בעיצוב המכונית. כך מנוע המכונית המונע בנפט הצליח לספק את החשמל הנדרש לשם הצילומים. מכשול נוסף של המיזם היה המימון שלו. הצבא הצרפתי לא מימן את המיזם במלואו והיא נאלצה לפנות לאיגוד הנשים של צרפת על מנת לקבל את הכסף הדרוש למימון המכונית הראשונה (מכונית זו, בהמשך, מילאה תפקיד חשוב בטיפול בפצועים בקרב מארן בשנת 1914-קרב שהוכרע בניצחון גדול של בעלות הברית, מה שמנע מהגרמנים להיכנס לפריז). בהמשך מומנו באותה הצורה גם מכוניות רדיולוגיות נוספות ואז האתגר הבא של קירי היה להכשיר אנשים שיוכלו להפעיל את המכוניות הללו. קירי, ביחד עם בתה איירין (Irène Joliot-Curie- זוכת פרס נובל לעתיד בכימיה בעצמה בשנת 1935, ביחד עם בעלה, פרדריק ז’וליוט), גיסו 20 נשים לקורס ההכשרה הראשון. תכנית הלימודים כללה הדרכה תיאורטית על הפיזיקה של חשמל וקרני רנטגן וכן שיעורים מעשיים באנטומיה ועיבוד צילומי. כשהקבוצה הזו סיימה את האימונים שלה, היא יצאה לחזית, וקורי המשיכה לאמן נשים נוספות. בסופו של דבר, בסך הכל 150 נשים קיבלו כך הכשרה ברנטגן.

קירי לא הסתפקה רק בשליחת החניכים שלה לחזית הקרב, לקירי עצמה הייתה “קירי הקטנה” משלה, שאותה היא לקחה לחזית. לשם כך היא למדה נהיגה, למדה להחליף צמיגים פנצ’רים ואפילו למדה לשלוט בכמה אלמנטים של מכונאות רכב, כמו ניקוי קרבורטורים. היא גם נאלצה להתמודד עם תאונות דרכים- כשהנהג שלה נקלע לתעלה והפך את הרכב, הם חילצו את המכונית, תיקנו את הציוד הפגוע ככל יכולתם וחזרו לעבודה. בנוסף ליוזמת ניידת הרנטגן שטיילו בחזית הקרב, קירי גם פיקחה על בניית 200 חדרים רדיולוגיים בבתי חולים שדה קבועים שונים מאחורי קווי הקרב.

למרות שמעט, אם בכלל, מהנשים הפועלות ברנטגן נפצעו כתוצאה מקרב, הן לא היו ללא פגיעות. רבות מהן סבלו מכוויות מחשיפת יתר לקרני רנטגן. קירי ידעה שחשיפה כה גבוהה מהווה סיכונים בריאותיים עתידיים, כמו סרטן בשלב מאוחר יותר בחיים. אבל לא היה זמן לשכלל את נוהלי הבטיחות בקרני רנטגן לתחום, ולכן עובדי רנטגן רבים נחשפו יתר על המידה. היא דאגה לא מעט בקשר לעניין, ומאוחר יותר כתבה ספר על בטיחות בקרני רנטגן שנבע מחוויות המלחמה שלה. קירי עצמה, שנים לאחר מכן, חלתה באנמיה אפלסטית, הפרעת דם שנוצרת לעתים מחשיפה גבוהה לקרינה (היו שטענו שהעיסוק ברדיום הוא זה שגרם למחלתה- מירי קירי עצמה טענה שהסיבה היא החשיפה הגבוהה לקרני רנטגן שקיבלה במהלך המלחמה. דגימה של שרידיה בשנת 1995 הראתה כי גופה נקי מרדיום, אך עדיין קשה לדעת אם אכן צילומי הרנטגן בזמן המלחמה תרמו למותה בשנת 1934).

היוזמה של קירי בפיתוח ניידות הרנטגן הראשונות בזמן מלחמת העולם הראשונה עזרה לה, לאחר המלחמה, לקבל הכרה נרחבת- למשל חברת גנרל אלקטריק סיפקה לה ציוד מעבדתי שכלל שפורפרת רנטגן משופרת, פרי המצאתו של מנכל גנרל אלקטריק דאז, וויליאם די קולידג’ (William D. Coolidge).

כאישה הסלבריטאית הראשונה של המדע, רבים תיארו את קירי כאדם חד-ממדי, המשועבד למדע באופן טוטלי, אך דבר זה היה רחוק מהאמת. מארי קירי הייתה אדם רב מימדי, שעבדה בעקשנות כמדענית והומניטרית כאחד. היא הייתה פטריוטית חזקה של מולדתה המאומצת, לאחר שהיגרה לצרפת מפולין. היא מינפה את התהילה המדעית שלה לטובת המאמץ המלחמתי של ארצה – השתמשה בזכיות מפרס נובל השני שלה כדי לקנות אגרות חוב מלחמה ואפילו ניסתה להמיס את מדליות נובל שלה כדי להמיר אותן במזומן כדי לקנות עוד. היא לא אפשרה למין שלה להפריע לה בעולם הנשלט על ידי גברים. במקום זאת, היא גייסה צבא קטן של נשים במאמץ להפחית את הסבל האנושי ולנצח במלחמת העולם הראשונה. באמצעות מאמציה, ההערכה היא שמספר הפצועים הכולל שקיבלו בדיקות רנטגן במהלך המלחמה עלה על מיליון. זו היתה הפעם הראשונה שבה השתמשו ברנטגן בשימוש רחב ולאחר מכן הגיעה הפריצה הגדולה בתחום – כך שהרנטגן הפך לאמצעי עזר חשוב באבחון רפואי. מארי קירי, בעזרת רעיון הניידות של ניידות הרנטגן, גם טבעה את רעיון האמבולנס, מכונית ניידת לטיפול רפואי, כיום אחד מכלי הרכב החשובים ביותר שקיימים. חשוב לציין שגם ה-MRI ואמצעי דימות אחרים התניידו ומתניידים בין בתי החולים ובארצנו, יש סורקי MRI ניידים לא מעטים.

 

כותב הכתבה: עופר בן חורין, מחבר הספר “MRI המדריך המלא – רפואה ופיזיקה נפגשות” באתר www.mriguide.co.il

 

ביבליוגרפיה

Marie Curie and her X-ray vehicles’ contribution to World War I battlefield medicine- the conversation site

The Radioactive Woman: Marie Curie’s WWI Legacy

Marie Curie- the Nobel Prize site

About Irène Joliot-Curie- the Nobel Prize site

Sansare K, Khanna V, Karjodkar F. Early victims of X-rays: a tribute and current perception. Dentomaxillofac Radiol. 2011 Feb;40(2):123-5. doi: 10.1259/dmfr/73488299. PMID: 21239576; PMCID: PMC3520298.

תאים ממאירים הם תאים אשר שונים בתכונות שלהם מתאים רגילים. התכונות החדשות שהם מסגלים לעצמם מביאות אותם לפגוע ברקמות הגוף. מחקרים הראו שהמכנה המשותף של כ-90 אחוז מהתאים הסרטניים הוא שהם נושמים נשימה אנאירובית (נשימה שבה לא משתמשים באוקסיגן או משתמשים בכמויות מוגבלות שלו לפירוק וליצירת אנרגיה) והסביבה שלהם היא חומצית – זאת בניגוד לתאים נורמליים אשר נושמים נשימה אירובית (נשימה שבה משתמשים באוקסיגן לפירוק וליצירת אנרגיה) ונמצאים בסביבה ניטרלית. תכונות אלו גורמות לאגרסיביות של הגידול והתפשטותו, מונעות מהמערכת החיסונית לפעול כנגד הגידול, גורמת לאספקת מזון וסוכר מוגברים, ומפחיתות את היעילות של תרופות והקרנות כנגד הגידול.

מחקרים שונים, כמו המחקר הזה על תאי סרטן הריאות, הוכיחו ששימוש בסידן קרבונט אמורפי (סידן פחמתי), יכול לעשות שינוי בתאים הממאירים.

חברה בשם אמורפיקל לקחה את העניין צעד אחד קדימה, ועל-ידי פיתוח גישה חדשנית ופורצת דרך, היא הוכיחה בניסוי מעבדתי במכון ויצמן, שבוצע על שבעה סוגי סרטן שונים, ששינוי הסביבה החומצית בעזרת סידן קרבונט אמורפי, משנה כ-40 מסלולים תאיים וכך הופך את התאים הממאירים לתאים נורמליים בריאים. סידן קרבונט אמורפי הופך לביקרבונט, החומר אותו מפריש הגוף על מנת להתמודד עם סביבות חומציות בסביבות דלקתיות וגידוליות בגוף, מה שהופך אותו לבעל יכולת חדשנית ופורצת דרך לטיפול במחלות סרטן ודלקות כרוניות מגוונות.

כעת אמורפיקל מתכוננת למחקרים על בני אדם, אם כי הסידן קרבונט אמורפי ניתן כבר כטיפולי חמלה למספר רב של חולי סרטן, כאשר התוצאות היו מעודדות מאוד.

 

קישור למאמר על הניסוי

 

 

 

לריצה יש יתרונות רבים- היא משפרת סיבולת לב-ריאה, את תפוקת הלב, את לחץ הדם וגם אלמנטים אחרים כמו את יכולת הריכוז והזיכרון, השינה, מצב הרוח ועוד. מאידך אם תלכו לאורתופד, חלקם יגידו לכם שהריצה טובה ללב, אך לא למפרקים ובטח שלא לגב.

מספר מחקרים בשנים האחרונות, בהן בוצע שימוש בסריקות MRI הוכיחו שלא כך הדבר, ובחודש האחרון הצטרפה אליהם מטא-אנליזה אשר פורסמה בכתב העת Osteoarthritis and Cartilage בגיליון פברואר 2023. מטא-אנליזה היא סקירה, שמטרתה להשוות ולצרף תוצאות שהושגו במספר מחקרים והסקירה הזו, אשר בוצעה על-ידי סאלי קובורן (S.L.Coburn), דוקטורנטית במרכז המחקר לרפואת ספורט של אוניברסיטת La Trobe במלבורן שבאוסטרליה, מסכמת ממצאים לגבי השפעתה של הריצה על סחוסי הברך והירך אצל 396 מבוגרים רצים, חלקם לוקים או בסיכון למחלת פרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס).

באחד המחקרים שנסקרו, עקבו אחר מתאמנים שהתאמנו לקראת המרתון הראשון שלהם. בסריקת MRI שבוצעה להם לפני תחילת האימונים התגלו אצל רבים ממצאים שונים, בעיקר פגיעות בסחוסים ובמינסקוסים (מעיין בולמי זעזועים בברך- ע.ב.ח.), אשר לא מנעו מהם להתאמן. לאחר ריצת המרתון, אצל אלו שהצליחו לסיים אותה, התברר לאחר זמן מסוים, שלא רק שהפגיעה בסחוס לא החמירה אלא אף השתפרה. מחקרים אחרים הוכיחו שגם הדיסקים בגב לא נפגעים, להיפך- ריצה מקטינה את הסיכון לבעיות גב ושכדאי ובריא לחזור לריצה אחרי התקף של כאבי גב.

מחקרים אחרים שנסקרו בחנו את סחוס הברך ו/או פרק הירך באמצעות MRI מיוחד כדי להעריך את גודלו, צורתו, מבנהו ו/או הרכבו ב-48 השעות שלפני סשן ריצה יחיד

וב-48 השעות שלאחריו. התברר שאם בוצעה סריקת ה-MRI בתוך 20 דקות לאחר הריצה, התוצאות הראו ירידה בנפח הסחוס וירידה בזמני רלקסציה T1 ו-T2 (דבר שיכול להעיד על פגיעה במבנה הסחוס במקרה של מחלות כגון דלקת פרקים- ע.ב.ח.). מאידך לאחר 48 שעות מהריצה (ובמחקרים אחרים גם רק תוך שעה או שעה וחצי לאחר הריצה), הממצאים הללו חזרו לאותן רמות שלפני הריצה. הממצאים הללו שוחזרו בכמה מחקרים, אם כי לא הצליחו להוכיח אותם אצל אנשים עם דלקת מפרקים ניוונית בשל מיעוט נתונים. מה שכן התברר לגבי אנשים אלו הוא שזמן הרלקסציה הנמוך של ה-T2 נשאר אצלם לזמן רב יותר לאחר הריצה ביחס לאנשים ללא דלקת פרקים, ומכאן שעדיין לא ידוע אם ריצה אכן בטוחה לאנשים עם דלקת מפרקים ניוונית.

לסיכום, המסר העיקרי מהסקירה הוא שנראה כי סחוס בריא מתאושש במהירות לאחר ריצה, וכי אין השפעה מתמשכת של “בלאי”. ואז נשאלת השאלה- איך זה יכול להיות הגיוני? שהרי בריצה המפרקים כל הזמן מופעלים ואמורה להיות שחיקה. אז מסתבר שגוף האדם לא מתנהג כמו מכונה, הוא לא עובר שחיקה כמו צמיג או בורג, לפחות אם מפעילים עליו לחצים סבירים. הוא יודע להסתגל וכמו שעצמות ושרירים מתחזקים, כך גם רקמות אחרות.

 

קישור למאמר עצמו- אתר כתב העת Osteoarthritis and Cartilage

קישור לכתבה באנגלית על המאמר- אתר Medscape

71 יתרונות של הריצה- אתר המרכז הרפואי איכילוב

בשנים האחרונות לא נעשו מחקרים רבים על ספירת זרע אצל גברים וההשלכות לגבי כך, אבל ידוע מהספרות הרפואית שגברים עם ספירת זרע נמוכה נמצאים בסיכון גבוה יותר לתמותה מוקדמת, לתחלואה ולאשפוזים- מכאן שהזרע הוא למעשה סמן כללי למצב הבריאות. מחקר מקיף גדול שנעשה לאחרונה מצא תהליך הידרדרות משמעותית של איכות הזרע אצל גברים בכל העולם, כולל באפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה – עד כדי ירידה של 50% ואף יותר באיכות הזרע, ושקצב הירידה אף מתגבר במאה ה-21.

המחקר בוצע בהובלתו של פרופ’ חגי לוין מביה”ס לבריאות הציבור של האוניברסיטה העברית והדסה, ובו נסקרו באופן שיטתי עשרות פרסומים מדעיים שבחנו איכות זרע בין השנים 1973-2018. מדובר במחקר המשך, אשר פורסם בכתב העת המוביל לענייני פוריות Human Reproduction Update, כאשר המחקר הראשון שנעשה בשנת 2017 גם הוא מצא ירידה של 50% בספירת הזרע של גברים מאירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה, בין השנים 1973-2011. במחקר ההמשך הרחיבו החוקרים את אוכלוסיית המחקר גם לגברים מאפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה – כולל גברים בישראל וגם את שנות המחקר. הירידה הבולטת ביותר נרשמה בקרב קבוצת הגברים ממדינות אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה, אך נרשמה ירידה גם בקרב גברים ממדינות אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה. בנוסף, השוואת הנתונים מלפני שנת 2000 ואחריה הראתה שמגמת הירידה בספירת הזרע מתחזקת לאורך השנים.

הסיבות לירידה באיכות הזרע לא נבדקו במחקר, אך במחקרים קודמים נמצא כי

הדבר שהכי משפיע על התפתחות הזרע הינו פגיעה בהתפתחות של האשכים ברחם האם. האשכים מאוד רגישים אז להשפעות סביבתיות כמו חשיפה של האם לכימיקלים (כמו חשיפה ל-Phthalates, החומרים שמוסיפים לפלסטיק) או חומרי הדברה. גם לאופן חיי הגבר הבוגר ישנה השפעה על ספירת הזרע בשל ההתחממות הגלובלית, זיהום אוויר, חשיפה לחומרים כימיים, עישון, לחץ נפשי, חוסר בפעילות גופנית, חשיפה לתרופות מסוימות ותזונה לקויה בחיים הבוגרים. כל אלו תורמים לירידה בפוריות, שהיא למעשה גם פגיעה בבריאות.

ישנה חשיבות גדולה למציאת הסיבות לירידה הדרסטית הזו באיכות הזרע על מנת למנוע הדרדרות נוספת בשנים הבאות, עד כדי כך שיהיה צורך בשימור זרע איכותי בהקפאה בקרב גברים צעירים, על מנת להבטיח את הפוריות גם בעתיד.

 

קישור למאמר בכתב העת Human Reproduction Update (המאמר פתוח לכולם)

הקורונה נכנסה לחיינו לפני מספר שנים וכעת מתחילים להצטבר העדויות לגבי השפעותיה של המחלה לטווח הארוך בקרב אלו שלקו בה. הסקר האחרון של ממשלת ארה”ב שנערך באוקטובר טוען שכ-7% מכלל האמריקנים המבוגרים סובלים כרגע מ-COVID ארוך, עם תסמינים שנמשכו 3 חודשים או יותר. יותר מרבע אומרים שמצבם חמור מספיק כדי להגביל משמעותית את הפעילות היומיומית שלהם, ולמרות שמצב זה מעמיס רבות על מערכת הבריאות וגם על הכלכלה, הבעיה רק ​​בקושי מתחילה למשוך את תשומת לבם של המעסיקים, מערכת הבריאות וקובעי המדיניות.

הלוקים בתסמונת מתארים שלל בעיות מתמשכות. עייפות קיצונית, ערפל מוחי, בעיות קוגניטיביות וקוצר נשימה הן בין התלונות השכיחות ביותר. לרבים יש גם תסמינים המחמירים באופן משמעותי אפילו לאחר מאמץ גופני או נפשי קל. לפי המחקרים, נשים נוטות כמעט פי שניים לחלות יותר מגברים בקוביד ארוך. לאנשים המתמודדים כבר עם מחלות כרוניות קודמות, התוספת הזו איננה פשוטה. הגילאים שבהם נמצאים חולים בלונג קוביד הם דווקא אנשים בגילאי 40-49 ואף למטה מכך – אנשים בשיא יכולת עבודתם. רבים מהאנשים הללו אינם עובדים, אינם מרוויחים כסף והכי קשה, רבים מהם לא יודעים מתי ואם מצבם הולך להשתפר.

למרות כל הנתונים הללו, המחקר בתחום הלונג קוביד רק מתחיל ונראה שכמות האנרגיה והזמן שמוקדשים לזה פחותה בהרבה ממה שצריך. במחקרי אורך נראה שהתסמינים הקלים יותר נפתרים לאחר בערך 4 עד 6 שבועות. תסמינים אחרים יכולים לעבור לאחר כחצי שנה, אבל יש תסמינים שנמשכים גם לאחר מכן ללא מגמת שיפור. לכן, מעבר לחיסון, שהפחית את השכיחות ואת הכמות הכוללת של תסמונת לונג קוביד, חשוב גם להתארגן ברמת מערכות הבריאות והקהילה להתמודדות עם אתגר זה ולאמץ דרכים חדשות על מנת לשפר את איכות חייהם של הלוקים בתסמונת הלונג קוביד.

 

סקר של ממשלת ארצות הברית (National Center for Health Statistics)

נתוני מחקר קנדי לגבי לונג קוביד

כתבה על לונג קוביד- אתר Medscape

חלק ניכר מפניות לרופאים נגרמות בשל תופעות גופניות שאין להם ממש הסבר. לעיתים גם מדדי הבדיקות מראים שקיימת בעיה, אלא שלא מוצאים את הסיבה. הרופאים קוראים למצבים כאלו “השפעות פסיכוסומטיות”, הדבר למשל הוכח על-ידי אפקט הפלסבו וישנה ממש רפואה שלמה המתעסקת בכך- הרפואה הפסיכוסומטית (Psychosomatic medicine). השאלה הגדולה היא האם באמת המוח, בעזרת מחשבות או פעילות מוחית אחרת, יכול לגרום לנו למחלה?

לאחרונה פורסם בכתב העת היוקרתי Cell, מאמר של קבוצת חוקרות בראשותה של פרופ’ אסיה רולס ובהובלת הדוקטורנטית תמר קורן מהפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט בטכניון, בשיתוף פרופ׳ קובי רוזנבלום מאוניברסיטת חיפה, אשר משער שהמוח אכן יכול לייצר זיכרון של מחלה ממשית. המחקר, שנעשה על עכברים, התמקד באיזור במוח שקרוי “אינסולה” (Insula – איזור בקליפת המוח המכונה גם קורטקס אינסולרי או אונה אינסולרית) ובקשר שלו למחלות מעי. האינסולה נבחרה מאחר שהיא עוסקת בפרשנות ותפיסה של אירועים ומצבים גופניים ונפשיים פנימיים ובהם טמפרטורת הגוף, נשימה, קצב הלב, כאב ורעב. המעי נבחר בשל העצבים הרבים בו.

במחקר התברר שהאינסולה שומרת מידע על המצב החיסוני של הגוף- למשל במקרה של דלקת במעי, האינסולה צוברת מידע רב על הדינמיקה של הדלקת וזוכרת אותו. יותר מכך, בהפעלה יזומה של אותו איזור באינסולה, שהופעל על ידי הדלקת בעבר, אפשר לייצר דלקת חדשה (מדובר בסוג של זיכרון, כי המניפולציה הזאת עובדת רק לאחר אירוע חיסוני כלשהו)- מכאן שלא רק המערכת החיסונית זוכרת את מאפייניו של הפולש אל הגוף ושומרת אותם בתאי זיכרון משלה, אלא דבר זה קיים גם במוח. בעצם קבוצות נוירונים במוח יכולות לזכור מידע הקשור למערכת החיסון ואז, כשהגוף מותקף, נחלץ המוח לעזרת מערכת החיסון ומסייע לה בתגובתה. הסיבה לקשר הפסיכוסומטי, לפחות ממה שאני מבינים כיום, היא שכל מחשבה או רגש היא בעלת ביטוי בפעילות מוחית. זיכרונות מתבטאים בקשרים בין קבוצות נוירונים שיורים יחד, ולכן נוצר כאן אפקט מוחי- פסיכו, שבא לידי ביטוי סומטי- דלקת. כמו כל התניה פבלובית, מודעת או לא, אפשר לשער בזהירות רבה, שעצם הזיכרון של פקטור אחד, למשל חוויה שקשורה בזמן שבו נחוותה הדלקת המקורית, יכולה לעורר את החלק המקושר לזיכרון- הדלקת וכתוצאה מכך לשלוח תאי מערכת חיסון כדי להתגונן, כפי שהיה צריך בזמן התגובה המקורית- וכך לגרום לדלקת אוטואימונית (כפי שמופיע למשל במחלת הקרוהן או הקוליטיס).

מגבלות המחקר הן שהוא נעשה על עכברים ולכן יש להיזהר בפרשנויות שלו, אבל בהקשר הפסיכוסומטי, יש כאן פוטנציאל קליני לטיפול במחלות דלקתיות כרוניות. החוקרים הראו אצל העכברים, שבאמצעות מניפולציה על האינסולה, אפשר לא רק ליזום ולהאיץ תגובות חיסוניות אלא גם להאט ולשכך אותן, ואז להפחית דלקתיות במעי.

 

לסרטון המסביר את המחקר- פרופ’ אסיה רולס

המאמר כולו באתר Cell

כשאנחנו יוצאים החוצה, אנחנו רואים אנשים שהולכים בקצבים שונים. יש כאלו שהולכים מהר יותר וכאלו שהולכים לאט יותר. האם נוכל לדעת רק לפי מהירות ההליכה שלהם מי מזדקן מהר יותר מבחינת גופו ומוחו? מחקר בינלאומי, שכלל חוקרים בתחום מדעי המוח, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, מדעי ההתנהגות וגריאטריה מאוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה שבארה”ב, מהמכון למחקר קליני בבית החולים האוניברסיטאי בקופנהגן וכן מניו זילנד ומבריטניה, טוען שכן.

במהלך המחקר דירגו החוקרים את מהירות ההליכה של אנשים בגילאים שונים על פי סקאלה בת 19 שלבים. הם גילו שהליכה איטית הראתה נטייה להתערערות בריאות הריאות, השיניים והמערכת החיסונית, לעומת אנשים באותו הגיל שהם מהירי הליכה. הממצאים הללו התגלו גם במחקרים קודמים, אך במחקר הזה הקשר זוהה כבר בגיל 45. כמו כן קישרו החוקרים בין מבחנים נוירו-קוגניטיביים שביצעו הנבדקים בילדותם והראו שאלו יכולים לנבא הליכה איטית או מהירה של נבדקים אלו בגיל 45. גם סריקות MRI שעברו חלק ממשתתפי המחקר זיהו נטייה לנפח מוח נמוך יותר, שיעור חציוני נמוך יותר של עובי קורטיקלי וסימנים נוספים שמעידים על הזדקנות המוח אצל אלו בעלי הליכה איטית.

מחקר זה מצטרף לשלל מחקרים אחרים אשר מאתרים מדדים לחזות את בריאותו של האדם בעתיד, על מנת לאתר מצבים רפואיים ולטפל בהם בהקדם.

 

קישור למאמר המלא באתר jamanetwork

 

 

 

 

 

בחודשים האחרונים ישנם מחקרים רבים הקשורים לקורונה באספקטים השונים שלה- חברתי, כלכלי, רפואי, אפידמיולוגי וגנטי. מחקר שנראה מעניין, אשר בוצע בישראל מצא שילדים ומבוגרים, הסובלים מהפרעות קשב וריכוז (ADHD), עשויים להחלים מהר יותר מקורונה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

מחקרים קודמים מצאו דווקא שבעלי הפרעות קשב וריכוז, שאינם מטופלים תרופתית, היו בסיכון גבוה להידבק בקורונה בגלל הקושי שלהם להתמודד עם הסגר, ללכת עם מסכה ולשמור על ריחוק חברתי. כמו כן בעלי ADHD מאופיינים בתנועתיות יתר ובנגיעות רבות בפניהם ובגופם. לשם המחקר הנוכחי, אשר פורסם בכתב העת Journal of Attention Disorders, חברו ד”ר יובל ארבל מהאקדמית גליל מערבי, ד”ר חיים פיאלקוף מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ד”ר עמיחי קרנר מהמכללה האקדמית נתניה וד”ר מרים קרנר מהפקולטה לרפואה ע”ש רפפורט בטכניון. הם בדקו את הקשר בין שכיחות מספר האנשים עם הפרעות ADHD בקרב מבוגרים ביחס לאוכלוסייה של 54 איזורים בארצות הברית (מתוך 50 מדינות וארבעה אזורי חסות של שטח ארצות הברית), לבין מדדים של הידבקות, החלמה ותמותה מקורונה. הנתונים נלקחו מתוך מסד נתונים שכלל עד לחודש אוגוסט השנה. במחקר נמצא שההסתברות הצפויה להחלים מקורונה גבוהה יותר משמעותית במדינות עם שכיחות גבוהה יחסית של הפרעת קשב וריכוז (מאידך במחקר זה לא נמצא שמתמודדים עם ADHD נוטים לחלות יותר בקורונה).

התוצאות שקיבלו החוקרים בהחלט מפתיעות והם הסבירו אותן בכך שיכול להיות שבעלי הפרעת קשב וריכוז הם בעלי יתרון אבולוציוני נגד הקורונה בשל מאפיינים גנטים ספציפיים (הפרעת קשב וריכוז מלווה גם באלמנטים חיובים כמו יוזמה, יצירתיות ורמות אנרגיה גבוהות ויש עדויות רבות לכך שיש לה מרכיב גנטי משמעותי).

 

קישור למחקר המדעי שמצא קשר בין החלמה מהירה מקורונה ל-ADHD

קישור למחקר אשר מצא שבעלי ADHD בעלי סיכון מוגבר ללקות בקורונה

הפרעת קשב וריכוז והמרכיב הגנטי שלה

 

 

 

 

 

 

בתקופה זו העולם כולו, ממשלות, אזרחים ומדענים כאחד, מנסים להתמודד במלחמה עיקשת מול וירוס קטן בשם SARS-Cov-2 – בעצם מול יכולתו של הטבע. חיידקים ווירוסים תמיד היו יריב משמעותי מאוד ליצורים החיים סביבם, זאת בזכות היכולות האבולוציוניות הנרחבות שהעניק להם הטבע, ולא תמיד אפשר לשלוט בכך. התקיפות שלהם לפעמים גם מאופיינות בשיתופי פעולה ביניהם (בין חיידקים הדבר די ברור, אך לאחרונה ישנם מחקרים שמראים שגם וירוסים “יודעים” לשתף ביניהם פעולה בתחום מחקר שנקרא “סוציו-וירולוגיה”).

באוגוסט בשנה שעברה, אמריקאית בת 54 מאוהיו פיתחה אלח דם וסבלה מקשיי נשימה ומאי ספיקת כליות וכבד שהלכו והחמירו – זאת לאחר שאחד הכלבים שלה, כלב רועים גרמני, ליקק אותה באיזור של שריטה או פצע פתוח – וכך החדיר לגופה חיידק אלים במיוחד בשם capnocytophaga canimorsus אשר שגשג ברוק שלו. המערכת החיסונית שלה הגיבה בצורה חריפה והרופאים נאלצו לכרות את ידיה ורגליה על מנת למנוע את הנמק שהתפשט בגופה.

זן החיידק שפגע באישה מאוהיו אותר בעבר בכלבים נוספים והוכר כחיידק מזן חדש בשנת 1989. מדובר במקרה נדיר מאוד, המתרחש אחת למיליון (אם כי באוהיו הוא כבר קרה פעם אחת באותה השנה), ואין המשמעות להימנע מליקוקם של חיות המחמד. לרוב הסיכון הוא יותר לאנשים בעלי מערכת חיסונית חלשה וחלקם המועט יפתח אלח דם, אך חשוב מאוד לשטוף ידיים לאחר מגע עם בעל חיים ולא לאפשר להם ללקק פצעים פתוחים.

 

קישור לכתבה בעניין- אתר CNN

על החיידק האלים- Capnocytophaga canimorsus