הוריקן פלורנס שהיכה בחוף המזרחי של ארצות הברית בספטמבר 2018 הביא לפינוים של כ-4 מיליון אמריקאים, לפגיעות בנפש ולנזק כלכלי עצום. באותו החודש הכתה סופת הטייפון מנגוט באיזור הפיליפינים ובסין והביאה להרס עצום ולנפגעים רבים בנפש. בישראל, בימים האחרונים ישנו מזג אוויר גשום וסוער, זה אמנם לא מספיק להוריקן, אבל גם הים התיכון בהחלט יכול לייצר הוריקן משלו.

מדיקיין (Medicane), משחק מילים של מדיטראניאן (הים התיכון) והוריקן, היא סופה דמוית הוריקן, המופיעה בים התיכון בערך פעם בשנה. למרות שהיא חלשה יותר מהוריקנים וטייפונים, היא עדיין יכולה לגרום נזק רב ואף לנפגעים בנפש. עד היום סופה כזו לא פגעה בחופי ישראל, אך בעקבות שינוי האקלים הצפוי, בהחלט אפשרי שהדבר יקרה בשנים הקרובות. לסופת המדיקיין, בדומה להוריקן, יש מבנה של ספירלת עננים ו”עין סערה” במרכז. בקרבת הקרקע המדיקיין יכול לייצר משבי רוח במהירות של עד 100 קמ”ש ויותר, וגשמים רבים. צורת היווצרותה דומה לצורת היווצרות הוריקן- אוויר קר מהאטמוספרה מעודד אי-יציבות ועלייה של אוויר, טמפרטורה גבוהה יחסית של פני הים מאיצה את העלייה הזו ומאפשרת לים התיכון להפוך למקור של לחות ואנרגיה לסופה. כמובן שעוצמתה של הסופה בים התיכון נמוכה עשרות מונים מהוריקן, מהסיבה שהטמפרטורות בו נמוכות יותר ומהסיבה שהוא ים קטן יחסית המוקף יבשה מכל צדדיו. למרות זאת סופת המדיקיין יכולה לייצר שיטפונות והצפות, ולגרום נזק משמעותי מאוד לערים שלאורך חוף הים התיכון.

מאמר שהתפרסם על-ידי קבוצת חוקרים מיוון סקר 63 מדיקיינים שהתרחשו בין 1969 ל-2014. אזורים כמו דרום איטליה, צפון תוניסיה, סיציליה, סרדיניה, והאיים הבלאריים אשר שייכים לספרד מצויים בסיכון הגבוה ביותר, בשל הימצאותם בקרבת מוקדי היווצרות סופות בצדו המערבי של הים. המדיקיין הקטלני ביותר שתועד התרחש ב-2001, והביא למותם של למעלה מ-600 בני אדם באלג’יריה ולנזקים בשווי 250 מיליון דולרים. במזרח הים התיכון, לעומת זאת, תועדו בעשורים האחרונים רק שלוש סופות מדיקיין (ביוון ובקפריסין) שהובילו למקרי מוות.

למרות העבר, חוקרים סבורים שבעתיד עוצמת המדיקיינים תגדל, הסופות עלולות להפוך לאנרגטיות ולאלימות יותר וצפויה סופה קיצונית אחת לשלושים שנה- לכך יש לדעת להיערך נכון גם בערי החוף של ישראל.

 

כתבה על המחקר- אתר זווית

קישור למחקר היווני

 

מה קורה לנו אחרי שאנחנו מתים? הרבה מאוד תיאוריות, רובן רוחניות, חלקן מדעיות, עלו בהקשרה של שאלה זו. לכל דת יש פרשנות משלה על מה שקורה לאחר המוות- מגלגול נשמות ועד תשלום על מה שעשינו בחיינו כאן והגעה לגן עדן. מאידך אנשים שאינם מחזיקים באמונות דתיות טוענים שלאחר המוות התודעה נמחקת, כמו טלוויזיה שמכבים אותה לעד.

סדרת מחקרים חדשים אשר נעשית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטוני ברוק (New York’s Stony Brook University) בשנים האחרונות בהובלתו של ד”ר סם פארניה  (Sam Parnia) מצאה עדויות פיזיות לכך שגם לאחר שאנו מתים פעילות המוח האנושי עדיין קיימת. הנבדק מודע למה שקורה גם לאחר שליבו חדל לפעום, הוא מודע לכך שחייו הסתיימו והוא אפילו יכול לשמוע את הצוות הרפואי מדווח שהוא נפטר (חוש השמע הוא החוש ששורד את הזמן הרב ביותר מכל שאר החושים). הסיבה לכך היא שלוקח זמן לתאי המוח למות, לעיתים שעות, גם כאשר לא מגיע אליהם דם.

המחקר בחן שלל מקרים של דום לב בארצות הברית ובאירופה שבהם אנשים מתו מוות קליני, למשל מדום לב ולא הגיע דם אל מוחם. זו גם הסיבה שאנשים אלו ואחרים מתארים כל מיני חוויות ואף את המציאות שמתרחשת סביבם- תאי המוח נשארים עדיין בחיים גם כשלא מגיעה אליהם אספקת דם, אך פועלים בצורה הרבה יותר איטית מהרגיל עד מותם המוחלט.

מחקר זה ואחרים בתחום תורמים רבות לחקר פעילות המוח ומנסים להבין מה קורה לנו לאחר המוות- תחום שעמוס בהשערות לא מוכחות רבות.

 

קישור לאחד מהמאמרים בתחום- The new York academy of sciences

קצת על חוויות חוץ-גופניות והמחקר בתחום

 

 

 

כשאנחנו נוסעים בכביש עירוני או בינעירוני, תשומת הלב צריכה להיות מוקדשת לדרך ולמתנהל בה בלבד, לא לדברים אחרים. שלטי חוצות, אשר נמצאים בגדלים שונים על פני גשרים, צמתים, בניינים ובכל מקום אפשרי אחר, מעצם הימצאותם, עלולים להסית את תשומת הלב של הנהגים מהדרך. מחקר חדש יחסית, אשר נעשה באוניברסיטת חיפה, גילה שבכביש עמוס התרחשויות, דווקא השלטים שגורמים לסיכויי תאונה גבוהים יותר הם השלטים  בהם יש מיעוט טקסט בפונטים גדולים, כמעט ללא תמונות, זאת בהשוואה לשלטים עמוסי טקסט ותמונות.

המחקר, אשר נערך על-ידי ד”ר הדס מרציאנו וד”ר פארלי סתר מהמוקד לארגונומיה וגורמי אנוש במכון לעיבוד מידע וקבלת החלטות (מעמק”ה) שבאוניברסיטת חיפה, בדק האם לסוגים שונים של שלטי פרסומת יש השפעה על הנהגים. במחקר נבחנו 160 שלטים, אשר חולקו לשלוש קבוצות: שלטים עמוסי גרפיקה וטקסט, שלטים כמעט ללא גרפיקה ועם מעט מאוד טקסט בפונטים גדולים, ושלטים עם מעט טקסט שמורכבים בעיקר מגרפיקה צבעונית. תחת תצוגת קבוצות שלטים אלו לנבדקים, החוקרים בדקו בניסוי ראשון מספר מטלות אשר מדמות התנהגות בכביש, ובניסוי שני בדקו את התנהגות הנהגים בתגובה לסוגי השלטים בסימולטור נהיגה, בו הוזנו סיטואציות שונות היכולות לקרות במהלך נסיעה בכבישים עמוסים ולא עמוסים (כמו התפרצות הולך רגל לתוך הכביש, בלימת פתע של הרכב מלפנים, רכב שסוטה מהמסלול ועוד). תוצאות המחקר הראו שדווקא השלטים המינימליסטים, בסיטואציות שבה הכביש והשוליים עמוסים, היו המסוכנים מכולם, והעלו את הסיכוי לתאונה מ-30% ללא שלט ל-52% בסביבת שלט שכזה. שלטים עמוסי טקסט וגרפיקה העלו את הסיכון לתאונות בכבישים לא עמוסים כאשר היה אירוע מהשוליים של הכביש. הקבוצה השלישית של השלטים (שלטים עם מעט טקסט שמורכבים בעיקר מגרפיקה צבעונית) גרמו להכי פחות סיכון, אך הפריעו ליכולת הנהגים בזיהוי נכון של צבעי רמזורים.

החוקרים טוענים שכנראה מיעוט הטקסט בשלטים פחות עמוסים, גורם לנו לחשוב שנוכל להתמודד איתם טוב יותר מאשר השלטים עמוסי המידע, על קריאתם אנחנו מוותרים מראש – לכן אנחנו עלולים לשים לב מאוחר יותר לאירוע המחייב תגובה מהירה. מחקרי המשך בתחום יכולים לקבוע אילו סוגי שלטים ובאילו מיקומים, הם הכי פחות מסכנים את ציבור הנהגים ואז למנוע תאונות דרכים עתידניות.

 

קישור לכתבה- אתר אוניברסיטת חיפה

 

 

להלן רשימת ספרי עיון מומלצים מטעם אתר “חדשות המדע” לשנת 2018:

 

תחושת בטן – ג’וליה אנדרס (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן)

 

הספר “תחושת בטן” הינו ספרה הראשון של המיקרוביולוגית ג’וליה אנדרס. הספר מתאר את אשר מתרחש במערכת העיכול של גופנו תוך פירוט המחקרים האחרונים בתחום. היופי בספר, לדעתי, הוא היכולת של המחברת לקחת נושא לימודי שיכול להיות די משעמם, וליצור ממנו ספר שמצליח לעניין ולרתק דווקא בגלל שהוא מדבר רבות על התופעות שמתרחשות אצל כולנו.

הספר מתאר את מה שקרוי “המוח השני” שלנו, מערכת העיכול, בשל מערכת העצבים הגדולה שבה. הוא מתאר את השפעת מערכת העיכול והחיידקים שבתוכה (מיקרוביום) על גוף האדם, מערכת החיסון ועל התחלואה שלו. הוא מתאר גם את ההשפעה ההפוכה- כיצד מוחנו משפיע על מערכת העיכול. במהלך הספר מתוארים עובדות רבות ומסוכמים מחקרים עכשווים הקשורים לכל חלקי מערכת העיכול ולרבות מהתופעות המתרחשות בו. ספר תקשורת מדע בהחלט מומלץ.

ציון הספר- 9.0

 

 

סוד הקסם היפני – מארי קונדו (הוצאת אחוזת בית)

 

 

סוד הקסם היפני הינו ספרה של יועצת הסדר והניקיון היפנית, מארי קונדו. הספר, אשר כיכב ברשימת רבי המכר של ארצות הברית חודשים רבים, מלמד איך לארגן את הבית, כאשר השאלה הראשונה שנשאלת לגבי חפץ היא אם לזרוק או להשאיר אותו והשאלה השנייה היא איפה לשים אותו. קונדו ממליצה לעשות את זריקת החפצים בפעם אחת, להרגיש כמה אנחנו “קשורים” או כמה החפץ מעורר אצלנו אהבה ועל סמך זה להשאיר אותו (אותו הדבר אמור לגבי ספרים, בגדים, חפצי נוי, מסמכים ועוד). הספר מתאר את השינוי שהיפטרות מחפצים מיותרים וסידור הבית יצר אצל אנשים – משיפור יכולת ההחלטה בשל ההחלטות הרבות הקשורות בכך ועד שינויים בהתמקדות, בדיאטה ובכל תחום שבו נעשה סדר בחפצים.

מדובר בספר שאכן מניע לפעולה ומעודד אותך להיפטר מדברים שאתה לא צריך, מצאתי את עצמי זורק ספרים, בגדים ודברים שנשמרו אצלי זמן רב. מאידך יש אלמנט של קידוש החפץ או ההאנשה שלו לאורך כל הספר, דבר שקצת מוגזם לדעתי, ויש גם חזרה מיותרת של אותם הרעיונות. לסיכום, ספר טוב ומיוחד שיכול לעשות שינוי זמני בתכולת וסידור הבית (-:

ציון הספר- 9.1

 

 

כולנו בני חלוף – ארווין יאלום (הוצאת כנרת)

 

 

הספר “כולנו בני חלוף” מטעם ארווין יהלום הוא ספר אשר מספר את סיפורם של מטופליו של ארווין יהלום, סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית (ממשנתו של ויקטור פרנקל).

בספר זה ארווין יהלום מציג סיפורים אשר מתייחסים לנקודת המבט שבסופו של דבר כולנו נמות. כל סיפור מתייחס לעובדה זו מכיוון אחר, מעלה תהיות ומחשבות לגבי המוות, והדבר נעשה תוך כדי הרהוריו של ארווין עצמו, בגיל של מעל שמונים, על מותו שלו.

הספר יכול לעניין לפרקים, אבל גיבורי התרפיות והסיפורים שמאחוריהם לא מתאימים לדעתי להוויה הישראלית. הספר גם לא נותן עצות או דרכים טובות להתמודדות עם עצם העובדה שנמות, הסיפורים נראים מעט מנותקים ונמשכים לכיוונים שמרגישים לעיתים מעט טרחניים. בקיצור, ספר רק לחובביו המושבעים של ארווין יהלום.

ציון הספר- 7.9

 

 

מסתורי המספרים – מרכוס דו סוטוי (הוצאת ספרי עליית הגג)

 

הספר “מסתורי המספרים” מאת מרכוס דו-סוטוי הוא ספר מרתק אשר מחבר בין העולם שלנו לעולם המתמטיקה. מתמטיקה יכולה לעיתים להפחיד, היא נראית כאוסף של מספרים, משוואות ונוסחאות לא מובנות, אבל האמת היא שמתמטיקה נעה כחוט שני בכל דבר שאנחנו עושים בחיינו. מרכוס פיטר פרנסיס דו סוטוי הוא פרופ’ אנגלי מאוניברסיטת אוקספורד, זוכה פרס בריק, אשר עוסק גם בפופולריזציה של המתמטיקה. את פוסט הדוקטורט שלו הוא עשה באוניברסיטה העברית , שם גם הכיר את אשתו.

הספר עצמו הינו חווית קריאה בזכות היכולת שלו להמחיש דברים יומיומיים ואיך הם קשורים למתמטיקה- כמו למשל בעיטת בננה בכדורגל והקשר למתמטיקה. כמו כן הספר מציג הסברים מתמטיים לחידות מתמטיות מסובכות.

ציון הספר- 9.0

 

 

 

כותב הסקירה- עופר בן חורין, עורך ראשי- אתר חדשות המדע וכותב הספר
“MRI המדריך המלא-רפואה ופיזיקה נפגשות”

 

קישור אל ספרי עיון מומלצים לשנת 2017

קישור אל ספרי עיון מומלצים לשנת 2016

קישור אל ספרי עיון מומלצים לשנת 2015

קישור אל ספרי עיון מומלצים לשנת 2014

קישור אל ספרי עיון מומלצים לשנת 2013- חלק א

קישור אל ספרי עיון מומלצים לשנת 2013- חלק ב

 

 

 

 

 

נמליים הינה משפחה ששייכת לסדרת הדבוראים. מדובר במשפחה מצליחה יחסית אבולוציונית בזכות הארגון החברתי שלהם. כך מסוגלות הנמלים לחלק ביניהם עבודה, לתקשר ולפתור בעיות מורכבות. התקשורת של הנמלים מבוצעת בעיקר בעזרת פרומונים, חלקיקי ריח, שאותם הן משאירות על פני הקרקע כשהן מוצאים מסלול למזון. נמלים אחרות מחזקות או מחלישות את מסלול הפרומונים בהתאם לרלוונטיות שלו (למשל בעקבות מחסום במסלול). רק 10% מכלל הנמלים של המושבה מלקטות מזון והן עושות זאת בעזרת איבר שנקרא זפק שמשמש להאכלת נמלים אחרות במעין האכלה מפה לפה (trophallaxis).

מחקר חדש של מכון ויצמן, בראשותו של פרופ’ עופר פינרמן וד”ר אפרת גרינוולד מהמחלקה לפיסיקה של מערכות מורכבות, אשר פורסם בכתב העת eLife, מגלה כי נמלים יכולות להתאים את כמויות המזון שהן מלקטות לצרכי הקן כולו – גם מבלי לדעת מה מידת הרעב הכללית במושבה. במחקר השתמשו פרופ’ פינרמן וצוות המחקר בהדמיה פלואורסצנטית אשר אפשרה להם לעקוב אחר כמויות המזון בבטן של נמלי קמפונית קדושה, ובסימון כל נמלה באמצעות תגיות זעירות אשר אפשרו לזהות כל אחת מהן לאורך כל תהליך ההאכלה. הם גילו שהנמלים אוספות מזון בהתאם לכמות המזון שכבר נמצאת בבטן של נמלים אחרות שהן פוגשות בדרך וכך בעצם איסוף המזון מושפע ממידת הרעב הכללית במושבה.

חשיבות מחקר זה, מעבר להבנה הנושא בקרב הנמלים, היא בהבנה איך מערכת שיתופית ללא שליטה מרכזית מקיימת בקרה, ועשוי להציע תובנות חדשות על תפקודן של מערכות שליטה מבוזרת בשירות האדם, כגון רשת החשמל ורשתות תקשורת סלולרית.

 

קישור לידיעה- אתר מכון ויצמן

קישור למאמר בכתב העת elife

סרטון המראה כיצד מתבצעת האכלה מפה לפה אצל נמלים- אתר יוטיוב

 

ההכחדה ההמונית החמישית (הכחדת קרטיקון-פלאוגן), בה הושמדו בין השאר הדינוזאורים, אירעה לפני שישים ושש מיליון שנה כאשר אסטרואיד בשם צ’יקסולוב (Chicxulub) פגע בפני כדור הארץ, פיזר שכבה דקה של חרסית הכוללת יסודות שהינם נדירים בכדור הארץ (לכן הסברה שמדובר באסטרואיד), וגרם לשריפות יער ענקיות ולגשם חומצי שמילאו את האטמוספרה בפיח. הפיח חסם את היכולת לבצע פוטוסינתזה וכך השמיד את כל היערות על פני כדור הארץ.

מחקר חדש של דניאל פילד מאוניברסיטת באת’ שבבריטניה בשיתוף רייגן דאן, פלאונטולוגית מארצות הברית וחוקרים נוספים משבדיה, אשר פורסם בכתב העת Current Biology , ניתח מאובנים ששרדו מתקופה זו והתחקה אחרי האבולוציה של העופות. המחקר גילה שעופות, כולל ציפורי שיר, אשר חיו אז על העצים, כולם הוכחדו. מוצאם של הציפורים החיים כיום הוא אך ורק מקרב העופות המעטים ששכנו אז על הקרקע והצליחו לשרוד. בהמשך, לאחר שגדלו העצים שוב, ולאחר שמוצו הגומחות האבולוציוניות על פני הקרקע, עלו שוב העופות חזרה אל העצים ויצרו את הקבוצה המגוונת ביותר בעולם של בעלי חיים ארציים, כמעט 11,000 מינים חיים.

מחקר זה מעיד על כך שמוצא כל העופות כיום הינו מאב קדמון ששכן על הקרקע, אשר הצליח לשרוד את ההכחדה ההמונית לפני 66 מיליון שנה. הוא גם מעיד על החשיבות הרבה של צמחים, כבסיס עליו מתפתחים ושורדים כל בעלי היבשתיים, בזכות היכולת ליצר אנרגיה בעזרת אור השמש באמצעות פוטוסינתזה.

 

קישור למאמר המקורי- אתר Cell

קצת על הכחדת קרטיקון-פלאוגן

 

 

אחד מהקשיים של ילדים עם אוטיזם (תסמונת קנר) היא הקושי שלהם להבין רמזים חברתיים. קושי זה מאפיין את רוב הספקטרום, בין השאר גם את אלו בקצה העליון שלו. מאמר חדש שפורסם ממש לאחרונה בכתב העת NPJ Digital Medicine, חקר את יכולתה של אפליקציה לסמרטפונים המבוססת על משקפי גוגל  (Google Glass), לעזור לזיהוי הבעות פנים אצל ילדים אוטיסטים בשיתוף פעולה עם הוריהם.

במהלך המחקר, צוידו 14 משפחות במשקפיים חכמים למשך כ-10 שבועות, כאשר כל משפחה הכילה ילד אוטיסט בגילאי 3-17 שנים. המשפחות השתמשו במכשיר במשך לפחות שלושה מפגשים שבועיים בני 20 דקות כל אחד. במהלך מפגשים אלו ההורים הציגו לילד האוטיסט, תחת הנחייה מתאימה, שמונה הבעות פנים עיקריות  (אושר, עצב, כעס, גועל, הפתעה, פחד, הבעה ניטרלית ובוז), כאשר המשקפיים תיעדו את שדה הראייה ומסרו מידע ויזואלי וקולי על האינטראקציות הסביבתיות בהתאם למידע שנקלט באפליקציה.

האפליקציה השתמשה בשלוש גישות על מנת לשפר את יכולת הילדים לזהות הבעות פנים – “משחק חופשי”, בו התכנה מספקת לילד רמז בכל פעם שמזהה רגש בפניו של אדם בשדה הראיה; “נחש את הרגש”, בה ההורה מציג אחת משמונת הבעות הפנים שהוזכרו והילד מנסה לנחש את ההבעה, ו-“לכוד את החיוך”, שבה ילדים מספקים רמזים אודות הרגש שהם רוצים להפיק, עד שההורה מביע זאת.

תוצאות המחקר גילו שציוני הילדים במדד תגובתיות חברתית (SRS-2; Social Responsiveness Scale) השתפרו משמעותית. במדד זה ככל הציון גבוה יותר, כך מדובר בהפרעה חמורה יותר של אוטיזם והסתבר שהילדים ירדו בממוצע ב-7.38 נקודות במהלך תקופת המחקר. בשישה מתוך 14 הילדים, חומרת ההפרעה שלהם ממש ירדה מבחינה אבחונית, כך שמי שסווג כבעל הפרעה חמורה, סווג כרגע כבעל הפרעה בינונית, מי שסווג בדרגה בינונית עבר לדרגה קלה ומי שסווג בדרגה קלה עבר לתפקוד תקין. כמו כן 12 משפחות דיווחו על שיפור ניכר של עליה בקשר עין ושיפור בהתנהגות חברתית אצל הילד האוטיסט.

מחקר המשך של ניסוי זה כבר הושלם והפעם על אוכלוסייה של 74 ילדים. הצלחות בניסוים אלו יכולות לפתוח פתח ל”משחקים” בתוך המשפחה עם אביזרים טכנולוגים על מנת לשפר את מצבם של הילדים האוטיסטים, לא רק בתחומים חברתיים אלא גם בתחומי חיים אחרים.

 

קישור למאמר על המחקר- אתר nature

קצת על אוטיזם והפגיעה ביכולת זיהוי של רמזים חברתיים

 

מסת החיים שעל פני כדור הארץ הינה דבר אשר משתנה כל הזמן, בין השאר גם בגלל פעילותו של האדם. היא משפיעה על תופעות עולמיות רבות כמו מחזור הפחמן בטבע, כמות המזון בעולם ועוד.

מפקד ביומסה עולמי, אשר בוצע על-ידי ינון בר-און בהנחייתו של פרופ’ רון מילוא מהמחלקה למדעי הצמח והסביבה במכון ויצמן ושל פרופ’ רוב פיליפס מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, הצליח להשוות לראשונה בין הביומסה של חיידקים, אצות, טרמיטים, עצים, בעלי חיים ובני-אדם. המחקר, אשר הצריך סקירת מחקרים רבים, התייעצות עם מומחים שונים והכרת שיטות מדידה בתחום, גילה למשל שהביומסה של הצומח היא הגדולה ביותר בכדור הארץ- 80% מהמסה של החיים על פני כדור הארץ עם כ-450 ג’יגה-טון פחמן (כן, גם יותר מהחיידקים שהם רק כ-13% מהביומסה של כדור הארץ עם 70 ג’יגה-טון פחמן). כמו כן, על אף שהאוקיינוסים מכסים שטח גדול יותר על פני כדור הארץ, הביומסה של אורגניזמים יבשתיים גדולה פי עד 100 מאשר זו של היצורים הימיים. ברמת בעלי החיים, פרוקי הרגלים (קבוצה הכוללת סרטנים, עכבישים וחרקים) הם הקבוצה הגדולה ביותר ברמת הביומסה (שימו לב שביומסה איננה כמובן מספר הפרטים אלא המסה שלהם), אחרי קבוצה זו נמצא קבוצת הדגים. בני האדם הם בעלי אותה ביומסה כמו הטרמיטים, 0.06 ג’יגה-טון פחמן.

המחקר הוא כמובן אומדן, כי למשל קשה ממש לדעת מהי בדיוק הביומסה של החיידקים (בעוד שלמשל את הביומסה של העצים קל יותר לאתר כי קיים מעקב תמידי על כך באמצעות לווין). למרות זאת, מעקב אחרי הביומסה תאפשר, בין השאר, לדעת כמה בני האנוש משפיעים עליה ומה ההשלכות של השפעות אלו על העתיד.

 

קישור לכתבה על המחקר- אתר מכון ויצמן

קצת על ביומסה

מגע עם ילדה אוטיסטית- התמונה לקוחה מתוך האתר- https://www.rd.com/health/conditions/autism-signs/

חלק ממאפייני האוטיזם הקלסי, או תסמונת קנר בשמה האחר, הוא חוסר נעימות, אשר יכולה למשל להתבטא בנוקשות בעת מגע בסיטואציות חברתיות. זו גם הסיבה שכאשר בעל לקות על הספקטרום האוטיסטי מתבקש לחבק, הוא מסתובב כשהגב לאדם המחבק או נמנע ממגע בכלל. איפיון זה מצטרף לאיפיונים רבים אחרים הקשורים לרגישות-יתר או תת-רגישות לגירוי עצבי בחושים שונים כמו ראייה, מגע וטעם.

מחקר חדש יחסית של ד”ר פלד-אברון, אז דוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ’ סימון שמאי צורי, אשר התפרסם בכתב העת Autism Research, שופך אור בפעם הראשונה על הגורם לרגישות זו ועל התחושה אותה חשים אנשים על הרצף אשר נחשפים לאותו מגע. במחקר נסקרו שתי קבוצות, שניהם של מבוגרים בין גילאי 18-39- קבוצה אחת על הרצף האוטיסטי המתפקדים תפקוד גבוה וקבוצה שנייה של אנשים שאינם אובחנו כאוטיסטים. לאותן קבוצות הוצגו תמונות בארבעה תנאים שונים: מגע חברתי בין שני אנשים, אינטראקציה חברתית בין אנשים אך ללא מגע, מגע בין חפצים וחפצים שאינם נוגעים אחד בשני. מסריקת האותות החשמליים של גלי המוח, התברר שבתגובה לתמונות הסיטואציה של המגע הגופני-חברתי,  קבוצת האוטיסטים הדגימה גלי מוח המאפיינים גלי מוח של אדם הנמצא בחרדה ביחס לקבוצת הלא-אוטיסטים. כמו כן, ככל שהנחקרים אופיינו עם יותר מאפיינים אוטיסטים, כך הסיגנלים המרמזים על חרדה ממגע חברתי היו גבוהים יותר. כאשר הקבוצה של האוטיסטים צפו בשלושת הסיטואציות האחרות (כולל הסיטואציות החברתיות ללא מגע)- לא נראו אותם גלים המרמזים על חרדה. תוצאת המחקר מקבילה לתוצאות של מחקרים הסוקרים גלי מוח אצל אנשים עם פוביות.

מחקר זה מספק אבן דרך נוספת בהבנה של אנשים על הספקטרום האוטיסטי ויכולה לקדם טיפול מתאים, פסיכולוגי-התנהגותי או תרופתי, הממוקד בפוביה ממגע חברתי.

 

קישור לכתבה על המחקר- אוניברסיטת חיפה

קישור לתקציר המאמר- אתר online library

 

 

התקופה הנוכחית היא תקופה עמוסה של מבחנים שבהם מתמודדים סטודנטים מכלל האוניברסיטאות עם למידה ושינון נפחי חומר עצומים. מחקר רב מתקיים בדרך שבה אפשר לשפר את מהירות הלמידה המוחית וכך לחסוך זמן (ועדיין  לקבל ציונים גבוהים (-:). אחד המחקרים האחרונים בתחום נעשה באוניברסיטת תל אביב בהובלתו של ד”ר ניצן צנזור מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית הספר סגול למדעי המוח וחשף מנגנון למידה אחר, מהיר הרבה יותר ויעיל מסתם לשנן חומר למידה כפי שלמדנו לעשות עד כה.

המחקר, אשר התפרסם בכתב העת המוביל Nature Neuroscience, הציג מטלה ויזואלית לכ-70 משתתפים מעל גיל 18. במטלה הובזקו לעיניהם גירויים ויזואליים למשך כמה אלפיות שניות ולאחר מכן התבקשו המשתתפים לענות על שאלות הנוגעות לאותם גירויים על מנת לבחון את הזיכרון שלהם. בדרך כלל, על מנת שהנחקרים יזכרו טוב יותר, נהוג היה לעשות את אותו הדבר במשך יום אחרי יום, אך הפעם החוקרים זימנו את הנחקרים שלוש פעמים בהפרש של ימים אחרים, תוך שהם חוסכים זמן שינון יקר. התברר שאותם הנחקרים זכרו בדיוק אותו הדבר כאילו הקרינו להם את הגירויים הוויזואליים מידי יום. החוקרים טוענים שהסיבה לכך היא שלמוח היתה שהות גדולה יותר להטמיע את הלמידה, בין השאר בשנת לילה.

הטמעת אסטרטגיית למידה שכזו יכולה להיות הרבה יותר חסכונית בזמן, כסף ומשאבים מאשר שיטות שינון ממושכות וגם לעזור לשיקום והשבת תפקודים לאנשים עם פגיעות מוחיות.

 

קישור לכתבה על המחקר- אוניברסיטת תל-אביב

קישור למאמר המקורי של המחקר- כתב העת Nature Neuroscience

מצגת מעניינת על למידה ושיטות שינון בשדה הקליני- נדב כרמית