בשנים האחרונות חלה התפתחות מסיבית בשיתופי הפעולה המדעיים בארץ בכלל ובעיר חיפה בפרט. לאחרונה נוסף לכך נדבך נוסף בדמות בניין רב קומות אשר יבנה בקריה הרפואית רמב”ם וירכז תחתיו מכונים ומעבדות, חלקם קליניים וחלקם מחקריים, של אוניברסיטת חיפה, הקריה הרפואית רמב”ם, הטכניון וחברות הזנק שונות.

הבניין החדש יקרא “מגדל תגליות הבריאות” והתרומה לבנייתו, בסך 62 מיליון דולר, ניתנה על-ידי הקרן ע”ש לאונה והארי הלמסלי האמריקאית. הבניין יכיל 20 קומות ובו ישתפו פעולה חוקרים ורופאים מהקריה הרפואית רמב”ם, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, מיזמים הקשורים לתעשיית הציוד הרפואי, תעשיית התרופות והתחום המתפתח של המחשוב הרפואי והביג דאטה.

המגדל ייצור סביבה פורייה לקידום מחקרים רפואיים, לטיפול קליני ויהווה חממה לחברות ביוטכנולוגיה, ביורפואה ותחומי מחקר אחרים הקשורים למדעי החיים. בעזרתו תוכל הקריה הרפואית רמב”ם להתייצב לצד בתי החולים המובילים בעולם בתחום הטיפול והמחקר.

קישור לידיעה- אתר הקריה הרפואית רמב”ם

הקשר בין מערכת החיסון למוח לא היה ברור בעבר אך כיום ישנם עדויות לקשרים ממשים ביניהם (אפשר למשל לקרוא את מחקריה של פרופ’ אסיה רולס מהמחלקה לאימונולוגיה בטכניון- ע.ב.ח.). כאשר חיידק או וירוס תוקפים את גופנו, מערכת החיסון נכנסת לפעולה. בלוטת ההיפותלמוס שבמוח “מקבלת הוראה” להעלות את חום הגוף על מנת לחזק את מערכות ההגנה של הגוף ולסייע להן להתגונן ולהשתלט על הפולש הזר. מערכת החיסון גם דואגת, בתיווך עצבים והורמונים, שתופיע התנהגות של מחלה המאופיינת בבידוד החולה מסביבתו, איבוד מסוים של התיאבון והצמא וכיוצא בזה. התנהגויות מחלה אלו שותפות גם לבעלי חיים ואינם ייחודיות רק לאדם.
מחקר חדש של פרופ’ גיא שחר מהמחלקה לאימונולוגיה במכון ויצמן למדע ושל ד”ר קרן שחר מהמחלקה לפסיכולוגיה במכללה למינהל, אשר התפרסם בכתב העת PLoS Biology, טוען שסיבות אבוציוניות הן אלו שגרמו לאדם חולה לאמץ את אותן התנהגויות מחלה שהוזכרו וכך לבודד אותו מסביבתו. התנהגות זו (אותה גורמים המערכת החיסונית והמוח בתגובה לפתוגן) מקטינה במידה משמעותית את הסיכויים שהמחלה תופץ. האדם אוכל פחות ואז מפריש פחות צואה ושתן, הוא מתרחק מסביבה חברתית ובעצם מחקה מצב של בידוד. אנשים גם מבחינים במצבו ומתרחקים ממנו. כל זה עוזר לשמר את המין ולמנוע את הפצת המחלה.
חשיבות המחקר היא ההבנה שכאשר אדם חולה, עליו להישאר בבית ולא לקחת אקמול וללכת לעבודה – כך מחלות מופצות. ההתנהגות הנכונה היא לנוח בבית עד להבראה מוחלטת.

קישור לכתבה- “אתר הדוקטור- פורטל רפואה ובריאות”

קישור למאמר המקורי- כתב העת PLoS Biology

פעילות גופנית הינה דבר מומלץ על-ידי רופאים רבים מאחר שהיא מהווה גורם מגן מפני מוות בכלל ומוות ממחלות לב בפרט, אבל האם עבודה פיזית בינונית עד קשה, כפי שמבצעים חלק מעובדי הצווארון הכחול, יכולה להוות תחליף לפעילות גופנית? זה היה נושאו של מחקר חדש שבוצע בראשותה של ד”ר שירה זלבר-שגיא, פרופ’ מנפרד גרין ותלמיד המחקר גיל הררי, מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה.
במחקר אורך, בו נאספו נתונים דמוגרפיים ובריאותיים במשך 22 שנים, השתתפו 4,819 גברים בני 70-20 מ-21 מפעלים בארץ. הנבדקים חולקו לשתי קבוצות- קבוצת אנשים שעבודתם דרשה מאמץ פיזי בינוני עד קשה (עובדי צווארון כחול), וקבוצת אנשים שעבודתם דרשה מאמץ קל או לא דרשה מאמץ בכלל (עובדי צווארון לבן). התברר ששיעור התמותה הכללית של עובדי הצווארון הכחול היה גבוה יותר יחסית לעובדי הצווארון הלבן, בעיקר כאשר הם לא ביצעו פעילות גופנית בשעות הפנאי (15.2% סיכון למוות). הסיכון הנמוך ביותר היה אצל עובדי הצווארון הלבן שביצעו עבודה פיזית קלה או לא ביצעו בכלל עבודה פיזית בעבודה וביצעו פעילות גופנית (4.84% סיכון למוות). תוצאות דומות התקבלו גם בהקשר לסיכון למוות ממחלות לב (פי 4 יותר סיכון לעובדי הצווארון הכחול שלא ביצעו פעילות גופנית בשעות הפנאי מול עובדי הצווארון הלבן שביצעו פעילות גופנית בשעות הפנאי).
הסיבה להבדלים אלו, לפי החוקרים, היא שלמרות ששתי הפעילויות הללו נחשבות לפעילויות גופניות, הפעילות הגופנית בשעות הפנאי משפרת תפוקה אירובית ומשתפת שרירים רבים יותר מפעילות פיזית מונוטונית במהלך העבודה- לכן המלצתם היא שגם פועלים בעבודות פיזיות יבצעו פעילות גופנית בשעות הפנאי.

מבוסס על כתבתו של אילן יבלברג, גלילאו מ”ס 203, ע”מ 45-44.

קישור לידיעה- אתר אוניברסיטת חיפה

קצת על פעילות גופנית ויתרונותיה

כאשר עוקץ אותנו יתוש, או ליתר דיוק יתושה, אנחנו חשים עקצוץ וצורך לגרד את מקום העקיצה (הסיבה לעיקצוץ היא ההיסטמין שהגוף שלנו מפריש כתגובה אלרגית לאנזימים של היתושה, אשר גורם לגירוי של סיבי עצב בעור- ע.ב.ח.). גירוד לרוב מקל בהתחלה על העקצוץ, אך מביא בהמשך לצורך חזק יותר לגרד וכעת קבוצת חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, בראשם זו-פנג-צ’ן (Chen), מתקרבת להבנת הסיבה לכך.
כבר מספר שנים יודעים החוקרים שגירוד יוצר תחושה מתונה של כאב, אשר מתחרה בתחושת העקצוץ. תחושת העקצוץ ותחושת הכאב מפעילים תאי עצב אחרים, אך אלו חולקים מסלולים משותפים למוח. כאשר אנחנו מגרדים, אנחנו גורמים כאב קל בגלל סריטת העור וזה חוסם לרגע את תחושת העקצוץ (בגלל השתלטות עצבי הכאב על המסלול של עצבי העקצוץ). הגוף מפריש כתגובה לכאב חומר שנקרא סרוטונין, אשר מתקשר רק לקולטנים הקשורים לכאב, ואז מביא לתחושת הקלה. הבעיה היא שאז ישנה הגברה של מסלול העקצוץ כי קולטני הכאב חסומים ולכן חשים צורך עז יותר לגרד.
המחקר כלל ניסוי על עכברים כאשר החוקרים שמו לב שעכברים שגירו להם גם את קולטני הכאב וגם את קולטני העקצוץ, התגרדו הרבה יותר מעכברים שגירו אצלם רק את קולטני העקצוץ. לסיכום, אם לא תתגרדו, כנראה שיש סיכוי טוב יותר שתחושת העקצוץ תעבור מהר יותר מאשר אם תתגרדו.

קישור לידיעה על המחקר- אתר אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס

קישור לכתבה על הידיעה-אתר סיינטיפק אמריקן ישראל

מחלות לב הינן גורם תמותה עיקרי בחברתנו. גורמי הסיכון שלהן הם השמנת יתר, עישון ועוד. ישנם מחקרים אשר מעידים שגם לחץ נפשי כרוני הינו גורם מסכן, כאשר אופטימיות ותמיכה חברתית כנראה מפחיתות את הסיכון למחלות לב.
מחקר חדש, אשר נערך בארצות הברית על-ידי ג’ונתן איצ’טידר והאנסון אנדרו שוורץ (Eichstaedt & Andrew Schwartz) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה, ביצע מדגם אקראי של 10% מהציוצים שצויצו בטוויטר בארצות הברית בין השנים 2009-2010 ובדק בעזרת אלגוריתמים שונים את כמות המילים המשקפות מעורבות, שליליות, חיוביות ואופטימיות. נתוני המיקום הגיאוגרפי של אותם משתמשים הרשומים בטוויטר הוצלבו עם מידע של המכון לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות הברית ונמצא כי שימוש רב יותר במילים הקשורות לכעס, למערכות יחסים שליליות, לרגשות שליליים ולחוסר מעורבות אכן ניבא יותר תמותה ממחלות לב באותו מיקום דמוגרפי. כמו כן נמצא גם הממצא ההפוך- ככל שהציוצים היו יותר חיוביים, כך פחתה התמותה ממחלות לב באותו איזור.
תוצאות מחקר זה, אשר שייך לתחום מחקר חדש בשם “אפידמיולוגיה דיגיטלית של רשתות חברתיות”, צריכות להילקח בעירבון מוגבל מאחר שלא תמיד ציוצים בטוויטר משקפים את האמת על האדם (אלא יותר את הדמות שהוא רוצה להציג). כמו כן רוב המצייצים בטוויטר הינם צעירים.

מבוסס על כתבתה של ד”ר מרים דישון-ברקוביץ, גלילאו מ”ס 198, ע”מ 44-45.

קישור לתקציר המאמר- כתב העת Psychological Science

קצת על חקר רשתות חברת