סטודנטים לפני מבחן או אנשים לפני אירוע, בו הם צריכים להיות במיטבם, עושים שימוש בכל מיני שיטות על מנת לחדד את מוחם- אולי כל זה מיותר ופשוט צריך לשאוף עמוק? מחקר חדש בראשותו של פרופ’נעם סובל מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן, אשר התפרסם בכתב-העת המדעי Nature Human Behavior, טוען ששאיפת אוויר דרך האף יכולה לשפר באופן ניכר את יכולות הלמידה והתפקוד.

מחקרים קודמים הוכיחו את הקשר בין מערכת הריח לבין אזורי המוח. כאשר יש לנו אף סתום, נדמה כי גם המחשבה שלנו אינה מחודדת דיה. בעלי חיים רבים מתבססים על חוש הריח שלהם כאשר הם שואפים אוויר דרך האף ומדובר במערכת הקשורה ישירות אל המוח. במחקר הנוכחי בחנו החוקרים את נשימתם של סטודנטים במהלך פתירת תרגילים שונים. החוקרים גילו שהנבדקים נטו להכניס אוויר לגופם, משמע לשאוף אוויר, בתזמון עם מוכנותם להתמודד עם המטלה הבאה. בניסוי המשך, בו הציגו לנבדקים רק את המשימות החזותיות-מרחביות ותזמנו את השאלות כך שמחציתן יופיעו בזמן שאיפה ומחציתן בנשיפה, התברר ששיעורי ההצלחה של הנבדקים היו משופרים באופן מובהק ומשמעותי כאשר פתרו את השאלה בזמן שאיפה. בנוסף, מכשיר ה-EEG, אשר ניטר כל העת את הנבדקים, גילה כי החיבוריות בין אזורי המוח השונים הייתה שונה באופן מובהק בין שאיפה לנשיפה וככל שהפער בחיבוריות בין שאיפה לנשיפה היה גדול יותר, כך ההצלחה בפתרון המטלות בשאיפה הייתה רבה יותר. החוקרים מדגישים שאין כאן הכוונה לכניסת החמצן אל גוף בשאיפה, מאחר שההשפעה בניסוי זה על המוח היא מיידית – עניין של כ-200 מילישניות (כאשר לחמצן לוקח יותר זמן להגיע אל התאים). הם בעצם הצליחו להדגים שכל המוח עובד אחרת בשאיפה מול נשיפה, וכמעט תמיד עובד יותר טוב בשאיפה.

ממצאי מחקר זה שופכים אור חדש על התפקיד האבולוציוני של חוש הריח והנשימה האפית בהתפתחות המוח ביונקים. המדענים מאמינים כי המחקר בתחום עשוי לאפשר לפתח אסטרטגיות למידה טובות יותר, ואף לעזור לילדים ולמבוגרים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז באמצעות השפעה על אופי וקצב נשימתם.

 

קישור לכתבה- אתר מכון ויצמן למדע

המאמר עצמו- אתר nature

כאשר למכשיר מסוג מסוים, נניח מכונת כביסה או מחשב, יש מספר חלקים קטן ופונקציות פעולה מעטות – הסיכון לתקלות ושגיאות במהלך פעולתו קטן. מאידך ככל שרבות הפונקציות והמורכבות של המכשיר – כך הסיכון לתקלות ושגיאות עולה. מחקר חדש, אשר נערך במכון ויצמן למדע בראשותו של רביב פרילוק, תלמיד מחקר בקבוצתו של פרופ’ רוני פז, והתפרסם בכתב העת המדעי היוקרתי Cell, הראה באחרונה כי כך קרה גם במוח האדם – ככל שיכולת הקידוד שלו הלכה והתייעלה, הוא נהפך לחסין פחות לשגיאות, וכך הופיעו פסיכופתולוגיות שאינן נמצאות בפרימטים בעלי מוח מתוחכם פחות- כמו הפרעות קשב, חרדה ודיכאון ועד אוטיזם.

עד היום היה ידוע שמוח האדם שונה ב”חומרה” שלו מפרימטים אחרים, אך לא היו נתונים לגבי הבדלים ב”תוכנה”, כלומר באופן שבו תאי העצב מתקשרים ומקודדים מידע. לשם בדיקת מידע זה, פיתחו החוקרים מבחן למדידת יעילות הקוד העצבי, הבודק כמה מידע יכול להעביר תא עצב בודד בכמה שפחות אנרגיה. בשלב הבא של המחקר, נעזרו החוקרים במנתח המוח פרופ’ יצחק פריד והקליטו את הפעילות המוחית בבני אדם ובקופי מקוק בשני אזורים – בקליפת המוח הקדם-מצחית אשר אחראית על תפקודים גבוהים המאפשרים קבלת החלטות וחשיבה רציונלית, ובאמיגדלה – אזור מוקדם יותר אבולוציונית שאחראי לתגובות הישרדותיות ורגשיות. החוקרים גילו כי הקידוד העצבי בקליפת המוח הקדם-מצחית יעיל יותר מאשר באזור המוחי הקדום יותר, האמיגדלה, הן בבני אדם והן בקופים. כמו כן הקידוד העצבי בשני אזורי המוח בבני אדם היה יעיל יותר מאשר באזורים אלה בקופים.

עם זאת, החוקרים גילו כי ככל שיעילות הקוד העצבי הייתה גבוהה יותר, החסינות לשגיאות הייתה נמוכה יותר. כך למשל הקוד העצבי של האמיגדלה אצל קופים היה חסין יותר לשגיאות מאשר בבני אדם, ולכן זו יכולה להיות הסיבה שאצל בני האדם יש תגובות הישרדותיות גם לסיטואציות שאינן מסכנות חיים – בדומה למה שאנחנו מכירים למשל מהפרעות חרדה ופוסט-טראומה- זהו בעצם המחיר שאנו משלמים על התחכום והיצירתיות של המוח האנושי. האבולוציה ניסתה לייצר מערכת יעילה יותר ושילמה על זה במערכת חסינה פחות לטעויות

המחקר הוכיח שמצד אחד יש לבני אדם יכולות קוגניטיביות משופרות ויכולות למידה והתאמה לסביבות חדשות, ומצד שני נטייה להפרעות חרדה, דיכאון והפרעות נפשיות אחרות- אלו שני הצדדים של אותו המטבע. מעבר לכך, ייחודו של המחקר, בנוסף לתוצאותיו, הוא ביכולת שפיתחו החוקרים להשוות רישומים ברמת תא העצב הבודד בין בני אדם לקופים- פריצת דרך ביכולת לחקור את ייחודו של המוח האנושי.

 

קישור לכתבה על המחקר- אתר מכון ויצמן

קצת על מוח האדם

 

מחקר חדש, הגדול ביותר שנעשה עד כה, אשר נתוניו פורסמו בכתב העת Annals of Internal Medicine ב-5 למרץ 2019, טוען שחיסון MMR (Measles-Mumps-Rubella; חיסון חצבת-חזרת-אדמת) אינו מעלה, ולו במעט, את הסיכון לאוטיזם או מעודד התפתחות אוטיזם בילדים המועדים לכך. מדובר במחקר הגדול ביותר עד כה בתחום ותרומתו משמעותית מאוד לבסיס העדויות בנושא.

במסגרת המחקר סקרו החוקרים את הרשומות הרפואיות של למעלה מ-650,000 ילדים שנולדו בין 1 בינואר, 1999 ועד 31 בדצמבר, 2010. הילדים כולם קיבלו שתי מנות חיסון והיו במעקב כולל של למעלה מ-5 מיליון שנות-אדם בין 1 בינואר, 2000, ועד 31 בדצמבר, 2013. במהלך המעקב נאספו נתונים לגבי אבחנות של הפרעות מהספקטרום של אוטיזם והפרעות התפתחותיות אחרות ונמצא ש-6,571 ילדים אובחנו עם אוטיזם במהלך תקופת המחקר, עם שיעורי היארעות של 129.7 מקרים ל-100,000 שנות-אדם. במהלך המחקר בודדו כל המשתנים האפשריים העלולים להשפיע על המחקר, כגון גיל האם והאב, הרגלי עישון במהלך ההיריון, שיטת הלידה, לידה מוקדמת, מדד אפגר לאחר חמש דקות, משקל לידה נמוך והיקף הראש. בהמשך נתונים אלו הושוו אל מול ילדים שלא קיבלו את החיסון ומהם עלה יחס סיכון מתוקן לאוטיזם של 0.93. כאשר החוקרים סיווגו את המדגם לתתי-קבוצות לפי מין, מדגם לידה, חיסונים אחרים שניתנו, מדד סיכון לאוטיזם, או היסטוריה של אחאים עם אוטיזם, החיסון כנגד MMR לא הביא לעליה בסיכון לאוטיזם בילדים, כולל אלו בסיכון גבוה לאוטיזם או אלו עם אחאים שאובחנו עם אוטיזם. החוקרים גם בחנו את הסיכון להפרעות אוטיסטיות במהלך שנה אחת לאחר קבלת חיסון ל-MMR  ולא זיהו כל עליה בסיכון הנ”ל.

לסיכום, ממצאי המחקר הנוכחי תומכים בבירור בהעדר עליה בסיכון לאוטיזם בעקבות חיסון כנגד חצבת-חזרת-אדמת, גם באוכלוסיות בסיכון מוגבר להפרעות אוטיסטיות. המחקר פתוח לקריאה חופשית לציבור הרחב.

 

קישור למחקר עצמו- אתר כתב העת Annals of Internal Medicine

על המאמר המפוברק שחשף את הקשר בין חיסונים ואוטיזם- ד”ר ארז גרטי

קצת על אוטיזם (תסמונת קנר)

אוטיזם (תסמונת קנר) הינה לקות התפתחותית אשר נמצאת על פני ספקטרום, והסיבות לה, לפי סברת החוקרים, הינן תורשתית ומולדות. התסמונת מאופיינת, בין השאר, בהפרעה בדיבור, בהתנהגויות חזרתיות, בקושי ביצירת קשרים חברתיים ובנטייה להתבודד. לאחרונה, מחקר חדש של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה ושל אוניברסיטת בן-גוריון, מעיד על כך שקנאביס רפואי הוא אפשרות טובה, בטוחה ויעילה בהקלה על הסימפטומים של הלוקים באוטיזם וביניהם: התקפים, טיקים, דיכאון, חוסר שקט והתקפי זעם.

המחקר, אשר התפרסם בכתב העת Nature Scientific Reports, בוצע על-ידי ד”ר גל מאירי, מנהל היחידה הפסיכיאטרית לגיל הרך בסורוקה, ליהי בר-לב שליידר, דוקטורנטית  במרכז למחקרים קליניים בסורוקה, ממכון המחקר הקליני בקנאביס ומהפקולטה לבריאות באוניברסיטת בן-גוריון, וחוקרים נוספים (רפאל משולם, האוניברסיטה העברית בירושלים ונעמה סבן, מחלקת המחקר, “תיקון עולם” בע”מ). במחקר השתתפו 188 מטופלים עם אוטיזם שטופלו בקנאביס רפואי בין השנים 2015 ל-2017. הטיפול ברוב החולים התבסס על שמן קנאביס כאשר התסמינים, ההערכה הכללית ותופעות הלוואי במהלך שישה חודשים נבחנו באמצעות שאלונים מובנים לפני ואחרי הטיפול. תוצאות המחקר הראו שלאחר חצי שנה של טיפול, 30% מהחולים דיווחו על שיפור משמעותי, 53.7%  דיווחו על שיפור מתון ורק כ-15% דיווחו על שינוי קל או לא דיווחו על שינוי כלל (מכאן שיותר מ-80% מההורים דיווחו על שיפור משמעותי או מתון בקרב ילדיהם). מדדי השיפור התמקדו באיכות החיים, מצב הרוח, היכולת לבצע פעולות שגרתיות כמו להתלבש, להתקלח באופן עצמאי, שינה טובה יותר וריכוז מוגבר.

החוקרים מסכמים שמדובר במחקר חשוב המציע שטיפול בקנאביס בטוח ויכול לשפר את הסימפטומים אצל המאובחנים באוטיזם, כמו גם את איכות החיים, אך סבורים שיש צורך במחקרים נוספים, כולל כאלו עם פלצבו (תרופת דמה), על מנת להבין טוב יותר את השפעת הקנאביס על הלוקים באוטיזם.

 

  • הערת העורך: חשוב לציין שישנם גם מחקרים המעידים על תופעות לוואי כתוצאה מהשימוש בקאנביס רפואי.

 

קישור לידיעה- אוניברסיטת באר שבע

קישור למאמר על המחקר- אתר Nature

אחד מהקשיים של ילדים עם אוטיזם (תסמונת קנר) היא הקושי שלהם להבין רמזים חברתיים. קושי זה מאפיין את רוב הספקטרום, בין השאר גם את אלו בקצה העליון שלו. מאמר חדש שפורסם ממש לאחרונה בכתב העת NPJ Digital Medicine, חקר את יכולתה של אפליקציה לסמרטפונים המבוססת על משקפי גוגל  (Google Glass), לעזור לזיהוי הבעות פנים אצל ילדים אוטיסטים בשיתוף פעולה עם הוריהם.

במהלך המחקר, צוידו 14 משפחות במשקפיים חכמים למשך כ-10 שבועות, כאשר כל משפחה הכילה ילד אוטיסט בגילאי 3-17 שנים. המשפחות השתמשו במכשיר במשך לפחות שלושה מפגשים שבועיים בני 20 דקות כל אחד. במהלך מפגשים אלו ההורים הציגו לילד האוטיסט, תחת הנחייה מתאימה, שמונה הבעות פנים עיקריות  (אושר, עצב, כעס, גועל, הפתעה, פחד, הבעה ניטרלית ובוז), כאשר המשקפיים תיעדו את שדה הראייה ומסרו מידע ויזואלי וקולי על האינטראקציות הסביבתיות בהתאם למידע שנקלט באפליקציה.

האפליקציה השתמשה בשלוש גישות על מנת לשפר את יכולת הילדים לזהות הבעות פנים – “משחק חופשי”, בו התכנה מספקת לילד רמז בכל פעם שמזהה רגש בפניו של אדם בשדה הראיה; “נחש את הרגש”, בה ההורה מציג אחת משמונת הבעות הפנים שהוזכרו והילד מנסה לנחש את ההבעה, ו-“לכוד את החיוך”, שבה ילדים מספקים רמזים אודות הרגש שהם רוצים להפיק, עד שההורה מביע זאת.

תוצאות המחקר גילו שציוני הילדים במדד תגובתיות חברתית (SRS-2; Social Responsiveness Scale) השתפרו משמעותית. במדד זה ככל הציון גבוה יותר, כך מדובר בהפרעה חמורה יותר של אוטיזם והסתבר שהילדים ירדו בממוצע ב-7.38 נקודות במהלך תקופת המחקר. בשישה מתוך 14 הילדים, חומרת ההפרעה שלהם ממש ירדה מבחינה אבחונית, כך שמי שסווג כבעל הפרעה חמורה, סווג כרגע כבעל הפרעה בינונית, מי שסווג בדרגה בינונית עבר לדרגה קלה ומי שסווג בדרגה קלה עבר לתפקוד תקין. כמו כן 12 משפחות דיווחו על שיפור ניכר של עליה בקשר עין ושיפור בהתנהגות חברתית אצל הילד האוטיסט.

מחקר המשך של ניסוי זה כבר הושלם והפעם על אוכלוסייה של 74 ילדים. הצלחות בניסוים אלו יכולות לפתוח פתח ל”משחקים” בתוך המשפחה עם אביזרים טכנולוגים על מנת לשפר את מצבם של הילדים האוטיסטים, לא רק בתחומים חברתיים אלא גם בתחומי חיים אחרים.

 

קישור למאמר על המחקר- אתר nature

קצת על אוטיזם והפגיעה ביכולת זיהוי של רמזים חברתיים

 

מגע עם ילדה אוטיסטית- התמונה לקוחה מתוך האתר- https://www.rd.com/health/conditions/autism-signs/

חלק ממאפייני האוטיזם הקלסי, או תסמונת קנר בשמה האחר, הוא חוסר נעימות, אשר יכולה למשל להתבטא בנוקשות בעת מגע בסיטואציות חברתיות. זו גם הסיבה שכאשר בעל לקות על הספקטרום האוטיסטי מתבקש לחבק, הוא מסתובב כשהגב לאדם המחבק או נמנע ממגע בכלל. איפיון זה מצטרף לאיפיונים רבים אחרים הקשורים לרגישות-יתר או תת-רגישות לגירוי עצבי בחושים שונים כמו ראייה, מגע וטעם.

מחקר חדש יחסית של ד”ר פלד-אברון, אז דוקטורנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ’ סימון שמאי צורי, אשר התפרסם בכתב העת Autism Research, שופך אור בפעם הראשונה על הגורם לרגישות זו ועל התחושה אותה חשים אנשים על הרצף אשר נחשפים לאותו מגע. במחקר נסקרו שתי קבוצות, שניהם של מבוגרים בין גילאי 18-39- קבוצה אחת על הרצף האוטיסטי המתפקדים תפקוד גבוה וקבוצה שנייה של אנשים שאינם אובחנו כאוטיסטים. לאותן קבוצות הוצגו תמונות בארבעה תנאים שונים: מגע חברתי בין שני אנשים, אינטראקציה חברתית בין אנשים אך ללא מגע, מגע בין חפצים וחפצים שאינם נוגעים אחד בשני. מסריקת האותות החשמליים של גלי המוח, התברר שבתגובה לתמונות הסיטואציה של המגע הגופני-חברתי,  קבוצת האוטיסטים הדגימה גלי מוח המאפיינים גלי מוח של אדם הנמצא בחרדה ביחס לקבוצת הלא-אוטיסטים. כמו כן, ככל שהנחקרים אופיינו עם יותר מאפיינים אוטיסטים, כך הסיגנלים המרמזים על חרדה ממגע חברתי היו גבוהים יותר. כאשר הקבוצה של האוטיסטים צפו בשלושת הסיטואציות האחרות (כולל הסיטואציות החברתיות ללא מגע)- לא נראו אותם גלים המרמזים על חרדה. תוצאת המחקר מקבילה לתוצאות של מחקרים הסוקרים גלי מוח אצל אנשים עם פוביות.

מחקר זה מספק אבן דרך נוספת בהבנה של אנשים על הספקטרום האוטיסטי ויכולה לקדם טיפול מתאים, פסיכולוגי-התנהגותי או תרופתי, הממוקד בפוביה ממגע חברתי.

 

קישור לכתבה על המחקר- אוניברסיטת חיפה

קישור לתקציר המאמר- אתר online library

 

 

התקופה הנוכחית היא תקופה עמוסה של מבחנים שבהם מתמודדים סטודנטים מכלל האוניברסיטאות עם למידה ושינון נפחי חומר עצומים. מחקר רב מתקיים בדרך שבה אפשר לשפר את מהירות הלמידה המוחית וכך לחסוך זמן (ועדיין  לקבל ציונים גבוהים (-:). אחד המחקרים האחרונים בתחום נעשה באוניברסיטת תל אביב בהובלתו של ד”ר ניצן צנזור מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית הספר סגול למדעי המוח וחשף מנגנון למידה אחר, מהיר הרבה יותר ויעיל מסתם לשנן חומר למידה כפי שלמדנו לעשות עד כה.

המחקר, אשר התפרסם בכתב העת המוביל Nature Neuroscience, הציג מטלה ויזואלית לכ-70 משתתפים מעל גיל 18. במטלה הובזקו לעיניהם גירויים ויזואליים למשך כמה אלפיות שניות ולאחר מכן התבקשו המשתתפים לענות על שאלות הנוגעות לאותם גירויים על מנת לבחון את הזיכרון שלהם. בדרך כלל, על מנת שהנחקרים יזכרו טוב יותר, נהוג היה לעשות את אותו הדבר במשך יום אחרי יום, אך הפעם החוקרים זימנו את הנחקרים שלוש פעמים בהפרש של ימים אחרים, תוך שהם חוסכים זמן שינון יקר. התברר שאותם הנחקרים זכרו בדיוק אותו הדבר כאילו הקרינו להם את הגירויים הוויזואליים מידי יום. החוקרים טוענים שהסיבה לכך היא שלמוח היתה שהות גדולה יותר להטמיע את הלמידה, בין השאר בשנת לילה.

הטמעת אסטרטגיית למידה שכזו יכולה להיות הרבה יותר חסכונית בזמן, כסף ומשאבים מאשר שיטות שינון ממושכות וגם לעזור לשיקום והשבת תפקודים לאנשים עם פגיעות מוחיות.

 

קישור לכתבה על המחקר- אוניברסיטת תל-אביב

קישור למאמר המקורי של המחקר- כתב העת Nature Neuroscience

מצגת מעניינת על למידה ושיטות שינון בשדה הקליני- נדב כרמית

 

 

דימות תלת-ממדי במוח מתבצע כיום בטכניקות שונות, אם כי הדימות עדיין איננו באיכויות המאפשרות להדגים בצורה ספציפית ממש את תאי העצב ואת אופי הקשרים בין תאי העצב. טכנולוגיה חדשה שהולכת וצוברת תאוצה בשנה-שנתיים האחרונות הינה טכנולוגיה אופטו-אקוסטית חדשנית לדימות מוחי, המאפשרת ניטור תלת-ממדי של אזורים המכילים מיליוני תאי עצב במהירות ובעומק חסר תקדים.

המערכת החדשה, שמה FONT (נוירו-טומוגרפיה אופטו-אקוסטית פונקציונלית), פותחה על-ידי מדענים מהטכניון בראשותו של פרופ’ שי שהם מהפקולטה להנדסה ביו-רפואית, ועל-ידי  צוות מדענים ממכון הלמהולץ הגרמני (בעיר מינכן) בראשותו של פרופ’ דניאל רזנסקי. היא מבוססת על פולסים קצרים של לייזר הגורמים לתנודות זעירות וארעיות של הרקמה וכתוצאה מכך ליצירת גלי אולטרסאונד. תנודות אלה מנוטרות על ידי גלאים ייעודיים ומתורגמות לכדי תמונות תלת ממדיות של הרקמה. הטכנולוגיה החדשנית מבוססת על תגליתם של פרופ’ רזנסקי ושהם, לפיה לחלבונים הרגישים לריכוז סידן יש חתימה אופטו-אקוסטית המאפשרת ניטור פעילות מוחית. ניטור זה מתבסס על שינויים מהירים בריכוזי יוני הסידן הנלווים לפעילות המוח.

החוקרים בחנו את המערכת החדשה על מוחות של דגי זברה בוגרים, אך לטענתם הטכנולוגיה החדשה מאפשרת דימות מוחות גדולים הרבה יותר מהגדלים האפשריים הקיימים כיום בשיטות של דימות אופטי מיקרוסקופי, אשר גם מוגבלות מאוד בעומק החדירה שלהן. למערכת החדישה גם יכולת לדמות הרבה יותר מהר מהטכנולוגיות הקיימות כיום.

אם אכן תיכנס טכנולוגיה זו לשירות פעיל, היא תשפר את הדימות האופטי באופן משמעותי מאוד ואז אפשר יהיה להבין טוב יותר את אופן הפעולה של המוח בבריאות ובחולי, ולצפות באוכלוסיות תאי עצב במוח ובאינטראקציות ביניהם.

 

קישור לכתבה על הטכנולוגיה- אתר הטכניון

קישור למאמר המלא על הטכנולוגיה- אתר Nature

 

 

הכלבים, לפחות ברוב המקרים, הם בעלי חיים חברותיים, צייתנים ונוחים- זאת בניגוד לתנים או לזאבים השייכים גם למשפחת הכלביים. מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת פרינסטון בראשותה של ברידגט פון הולדט (Von Holdt) ושפורסם בכתב העת Science Advances, זיהה שינויים גנטיים הקשורים לכלבים ובני אדם, וטוען שיש בסיס גנטי משותף המסביר את החברותיות הרבה אצל כלבים ואצל לוקי תסמונת נדירה (תסמונת וויליאמס-בורן ) בין בני האדם.
תסמונת ויליאמס בורן (Williams-Beuren Syndrome) הינה תסמונת שבה קיימת מוטציה בכרומוזום 7 אשר נובעת מטרנספוזונים (Transposon), רצפי DNA ניידים אשר מתמקמים באיזור של כרומוזום זה (האיזור נקרא WBSCR-WBSCR Williams-Beuren Syndrome Chromosome Region). הלוקים בתסמונת זו סובלים משלל תסמינים במערכות רבות בגוף, אך בין השאר הם ניחנים בחברותיות יתר, חריצות, שפה עשירה, עניין גבוה במערכות יחסים ובאנשים.
המחקר כלל תצפיות התנהגות וריצופים גנטיים על כלבים, והדגים את השינוי הגנטי בכרומוזום 6 של הכלבים המבויתים (ולא אצל זאבים שאינם מבויתים), הדומה לשינוי בכרומוזום 7 של לוקי תסמונת ויליאמס בורן הנובע מטרנספוזונים. מחקר זה יכול להעיד על איזור גנטי ספציפי אשר אחראי לחברותיות אצל כלבים ואנשים, אך נדרשים מחקרי המשך על מנת לאשר זאת.

 

כתבה על המחקר באוניברסיטת פרינסטון

קישור אל המאמר המדעי

הידיעה באתר הידען

קצת על תסמונת ויליאמס בורן

 

מוחנו בנוי מנוירונים (תאי עצב), אשר להם דנדריטים, מעיין ענפים או שלוחות אשר יוצאות מגוף התא. הדנדריטים מהווים יותר מ-90% מכל הרקמה העצבית שלנו במוח. אחת הדרכים של תאי העצב לתקשר אחד עם השני היא בעזרת פולסים חשמליים (Spikes), אותם יוצרים גופי התאים. עד היום סברו החוקרים שהדנדריטים מעבירים באופן פסיבי את אותם דחפים עצביים אל גופם של תאי עצב אחרים ואין להם חלק ביצירתם.
מחקר חדש של חוקרים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס (UCLA) בראשותו של מיינק מטה (Mayank Mehta) מגלה שהדנדריטים ממש אינם צינורות פסיביים אלא שלוחות עצמאיות אשר מייצרות כמעט פי 10 יותר פולסים מאשר גוף העצב. החוקרים גילו כי הדנדריטים, מעבר לייצור הדחפים העצבים, מייצרים תנודות מתח. תנודות מתח אלו מתנהגות בצורה אנלוגית, מאחר שיש להם ערכים ולא רק במצב של “הכל או כלום” (צורה דיגיטלית) בדומה לדחפים העצביים.
מחקר זה מעיד על כך שהמוח הרבה יותר פעיל ממה שחשבו. הוא בעל פוטנציאל גדול לשנות את הדרך שבה חושבים מדענים על המוח ולתרום להבנת בעיות נוירולוגיות ולפיתוח מחשבים קוונטים.

 

לידיעה באתר אוניברסיטת UCLA

קצת על תאי העצב והדנטריטים